שופט בית המשפט העליון, נועם סולברג, דחה אתמול (10/9/24) על הסף את בקשת רשות הערעור שהגישו בני משפחת ג'ית' מבטן אלהווא, נגד ההחלטה לפנותם מביתם לטובת מתנחלים. בבית מתגוררות מזה עשרות שנים שלוש משפחות בנות 15 נפשות ממשפחתו של סאלם ג'ית'. מחר (12/9/24) אמורה היועצת המשפטית לממשלה להגיש את עמדת המדינה בנוגע לתביעות הפינוי של המתנחלים בבטן אלהווא בתביעה אחרת שמתנהלת בפני הרכב שופטים אחר.
תביעת הפינוי היא חלק ממהלך גדול של תביעות פינוי שנועדו להביא להעברה בכפיה של קהילה שלמה של כ-700 תושבים מהשכונה במזרח ירושלים ולהקים במקומה התנחלות. הבסיס המשפטי לתביעות הפינוי הוא החוק המפלה שמאפשר ליהודים לשוב לנכסים שאבדו להם במלחמת 1948 בעוד שחוק אחר מונע זכות זאת מפלסטינים.
שלום עכשיו: אם הפינוי ימומש חלילה, זה יהיה עוול ופשע כלפי האוכלוסיה מוחלשת שנמצאת תחת כיבוש במזרח ירושלים וכתם בל יימחה ממדינת ישראל. הממשלה יכולה וחייבת לעצור את הגירוש בכפיה של קהילה שלמה והאחריות היא על כתפיה. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) התייחס במפורש בחוות דעתו למערכת החוקים המפלים ולמדיניות ההתנחלות הישראלית במזרח ירושלים וקבע שמדובר בהפרה של הדין הבינלאומי. למרות שהעניין הוא פוליטי וההליך המשפטי הוא רק הכלי למימושו, חשוב להדגיש כי החלטת השופט סולברג עומדת בניגוד להחלטות שופטים אחרים בבית המשפט העליון שנתנו רשות ערעור בתיקים דומים. נראה כי השופט סולברג מנצל את סמכויותיו כדי למנוע מהדיון להגיע לשופטים שעמדתם שונה משלו, דווקא יום לפני שעמדת המדינה בנושא אמורה להינתן לבית המשפט.
סאלם ג'ית' ושניים מבניו ושניים מנכדיו, בבית המשפט המחוזי, יולי 2024. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם וכעת בית המשפט העליון סירב לדון בבקשת הערעור ודחה אותה על הסף.
תמונת מצב עדכנית (ספטמבר 2024) כ-80 משפחות בסכנת פינוי:
כבר פונו מביתן – 14 משפחות כבר התפנו, ובמקומן נכנסו מתנחלים, כולל שני בתים אליהם נכנסו מתנחלים בשבועות האחרונים, לבית משפחת שחאדה ולבית משפחת אבו נאב.
מחכים למימוש פסק דין – משפחת סאלם ג'ית' – 15 נפשות. ההחלטה של בית המשפט העליון אתמול לדחות את בקשת הערעור של שלוש המשפחות של בית סאלם ג'ית', מסיימת את האפשרויות המשפטיות למניעת הפינוי באמצעות בית המשפט. אם הממשלה לא תמנע את הפינוי, המתנחלים צפויים לפנות בימים או בשבועות הקרובים ללשכת ההוצאה לפועל ולקבוע מועד לפינוי בכוח של המשפחה בסיוע המשטרה.
הערעור תלוי ועומד בביהמ"ש העליון – משפחות עבד אלפתאח רג'בי (26 נפשות), אום נאסר רג'בי (18 נפשות), ג'וואד אבו נאב (7 נפשות שכבר פונו מביתן) ומשפחות עודה ושוויקי (19 נפשות) הגישו ערעור לביהמ"ש העליון אחרי שהפסידו בביהמ"ש המחוזי, והערעור עדיין תלוי ועומד. בתיק של משפחות עודה ושוויקי ביקש ביהמ"ש העליון מהיועצת המשפטית לממשלה להביע את עמדת המדינה בסוגיות משפטיות שעולות בתיק. עמדת המדינה צפויה להינתן מחר (12/9/24), אלא אם כן המדינה תבקש אורכה נוספת.
התביעה מתנהלת בביהמ"ש השלום – עשר תביעות פינוי נוספות נגד 12 בתים לפחות, עם עשרות משפחות ומאות תושבים מתנהלות בשלבים שונים בבית משפט השלום בירושלים בפני שופטים שונים (משפחות בסבוס, רג'בי, אבו רמוז, דוויק וסרחאן).
חוק אחד ליהודים, וחוק אחר לפלסטינים
הבסיס לכל התביעות הוא זהה: חוק הסדרי משפט ומינהל שנחקק ב-1970 ע"י הכנסת קבע כי יהודים שהיו בעלי נכסים במזרח ירושלים ואיבדו את נכסיהם ב-1948, יכולים לקבל אותם חזרה מהאפוטרופוס הכללי הישראלי, למרות שכל אותם בעלי נכסים יהודים קיבלו מהמדינה נכסים חלופיים כבר ב-1948. זאת בניגוד לחוק נכסי נפקדים מ-1950 שקבע שפלסטינים שאיבדו את נכסיהם בישראל ב-1948 והפכו פליטים, לא יהיו זכאים לקבלם חזרה. מכיוון שחוק הסדרי משפט ומינהל הוחל רק במזרח ירושלים ולא במערבה, הוא חל בפועל רק על יהודים ולא על פלסטינים שאיבדו את רכושם באותה מלחמה ובנסיבות דומות.
ראו גם: עיר אחת שני חוקים: אחד ליהודים ושני לפלסטינים.
להרחבה על הליכי הפינוי ראו תיק התביעה נגד משפחת דוויק.
הדין הבינלאומי אוסר על הפינוי
בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) שניתנה ביולי האחרון, התייחס בית הדין במפורש למדיניות ההתנחלות הישראלית במזרח ירושלים ולמערכת החוקים המפלה, ובפרט חוק נכסי נפקדים, שמביאה לפינוי פלסטינים מבתיהם לטובת מתנחלים. בית הדין קבע כי המדיניות הזאת מהווה הפרה של הדין הבינלאומי (ראו למשל פסקאות 119, 122, 163, 196 בחוות הדעת).
באחת התביעות שהגיעו לבית משפט העליון הגישה קבוצה של מומחים ישראלים מובילים מתחום המשפט הבינלאומי לבית המשפט בקשה להצטרף כידיד בית המשפט. המומחים הגישו חוות דעת משפטית לפיה לתושבים הפלסטינים יש זכות למגורים, שמשמעותה הזכות להמשיך להתגורר בנכס שהוא ביתם כבר עשרות שנים, ויתר על כן, קיימות להם גם זכויות קנייניות בבתים. חוות הדעת עוסקת בגישה שהתפתחה במשפט הבינלאומי של זכויות האדם אשר שמה דגש על הקשר של מוחלשות קבוצתית של הדיירים והיותם סובלים מאפליה מערכתית וממוסדת. בהינתן מצב זה, קובעת חוות-הדעת, זכותם של הדיירים הנובעת מזכות האדם למגורים וספיציפית למגורים בביתם ובבית משפחתם – גוברת בתנאים מסוימים על זכותו של הבעלים המקורי, או מי שהחליף אותו, להשיב לעצמם את החזקה בנכס. המומחים הביאו דוגמאות רבות מהעולם למקרים שבהם הוחלט לאפשר לדיירים ותיקים להמשיך להתגורר בבתים אפילו שנקבע שהם אינם הבעלים המקוריים.
חלקים נרחבים של המשפט הבינלאומי חלים באופן מלא וישיר ומהווים חלק אינטגרלי משיטת המשפט הישראלי. גם לגבי חלקים אחרים של הדין הבינלאומי נפסק שבתי המשפט מחוייבים לפרש את המשפט הישראלי במידת האפשר באופן שעולה בקנה אחד עם הוראותיו (נדגיש שחוות-הדעת אינה עוסקת במשפט פלילי בינלאומי או בדיני מלחמה). עד עכשיו נסובו כל הדיונים בתביעות הפינוי בשייח ג'ראח ובבטן אלהווא סביב שאלות מהמשפט הפרטי (בתחומים של קניין, הקדשות, התיישנות, דיירות מוגנת וכיו"ב), כאילו מדובר בשני צדדים אזרחיים שווים בסכסוך על זכויות בנכס. חוות הדעת מצביעה על התמונה המלאה ועל ההקשר של תביעות הפינוי: מדובר במשפחות פלסטיניות שהן חלק מאוכלוסיה מוחלשת ומופלית הן מבחינת זכויותיה המשפטיות והן במדיניות ומשאבים, הניצבות אל מול מערכת מאורגנת במעורבות המדינה, שמבקשת לנשל אותן מבתיהן. כל המשפחות נכנסו לנכסים כדין (לא מדובר בפולשים), ומתגוררות בהן עשרות שנים עם כמה דורות. בנסיבות כאלה, קובע המשפט הבינלאומי של זכויות האדם כי למשפחות יש זכויות בנכסים שבהן הן מתגוררות ושבתנאים מסויימים זכויות אלה גוברות על הזכויות של הבעלים המקוריים לשוב לנכסיהם, ויש לכך דוגמאות רבות מהעולם.
לפי חוות הדעת, גם אם בית המשפט יגיע למסקנה שהבעלות היא אכן של המתנחלים (דבר השנוי במחלוקת ותלוי ועומד בפני בית המשפט), עדיין אין זה אומר שהם זכאים לסעד של פינוי המשפחות מבתיהן. בית המשפט יכול לפסוק כי הם זכאים לפיצוי במקום פינוי המשפחות וחוות-הדעת קובעת שבמקרה כזה המדינה היא זו שתצטרך לשלם אותו.
בית המשפט קרא את חוות הדעת אך לא התייחס אליה בהחלטתו. בית המשפט החזיר את הדיון בשאלת הבעלות לדיון נוסף בבית משפט השלום.
להרחבה על חוות הדעת מהדין הבינלאומי ראו כאן.
העניין הוא לא משפטי אלא פוליטי; הממשלה יכולה לעצור את הפינוי
למתנחלים יש אינטרס להציג את הנושא כעניין משפטי גרידא, של שני צדדים שמתווכחים ביניהם על בעלות בנכס ובית המשפט מכריע. אך נדרשת הכחשה ועצימת עיניים כדי להתעלם מההקשר ומהמנגנון שהוקם כדי לנצל חוק מפלה לצורך מימוש מטרות פוליטיות התנחלויותיות. מדובר בנושא פוליטי עם השלכות מרחיקות לכת על מדינת ישראל כולה ועל עתיד הסכסוך, ובית המשפט הוא רק הכלי למימוש המהלך. לכן לממשלת ישראל יש אחריות וחובה להתערב.
1. להביע עמדה משפטית בתיקי בטן אלהווא – בית המשפט ביקש מהמדינה להגיש את עמדתה בכמה הזדמנויות בתיקי בטן אלהווא. הממשלה יכלה להביע עמדה משפטית לפיה לתושבי בטן אלהווא יש זכויות להמשיך ולהתגורר בביתן אפילו שהבעלות הרשמית היא של מתנחלים. עמדה זו יכולה להתבסס למשל, על הדין הבינלאומי שמהווה חלק ממערכת השיקולים המשפטיים בישראל – ראו חוות דעת משפטית שהוגשה בעניין.
2. הממשלה יכולה להפקיע את השטח – הממשלה יכולה גם להפקיע את הקרקע לצרכי ציבור (תוך פיצוי למתנחלים). מאז 1967 הפקיעה ממשלת ישראל כשליש משטחי מזרח ירושלים כדי לבנות 55,000 יחידות דיור כמענה לכאורה לצרכי הדיור של הישראלים. מה שנעשה לטובת הציבור הישראלי עם הפקעה של למעלה מ-20,000 דונם מפלסטינים, יכול להיעשות לטובת תושבי בטן אלהווא הפלסטינים עם הפקעת 5 דונם ממתנחלים.
3. שינוי חקיקה ומדיניות – הכנסת יכולה לתקן את העוול שנגרם כתוצאה מהחוק המפלה ע"י תיקון או ביטול הסעיפים הרלבנטיים בחוק הסדרי משפט ומינהל (1970) שעל בסיסו הוגשו כל תביעות הפינוי הללו.
4. דרך מיידית למנוע את הפינוי היא להימנע מלשלוח את המשטרה לסייע בפינוי. בלי המשטרה לא ניתן לפנות אנשים מבתיהם. המשטרה היא זאת שקובעת מהו העיתוי המתאים לביצוע משימות שונות בהתאם למצב הביטחוני ולשיקולים של שלום הציבור. המשטרה יכולה לקבוע כי לעת הזאת מטעמים של ביטחון יש להימנע מפינוי שעלול לפגוע בבטחון הציבור. עמדה כזאת כבר ננקטה בעבר וקיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה (ב-1991 כאשר המשטרה מנעה ממתנחלי אלע"ד להיכנס לבתים בסילוואן, והדבר אף הובא בפני בג"צ, וב-1999 בחוות דעת של היועמ"ש בעניין נכסים בראס אלעמוד), ראו הרחבה כאן.
סאלם ג'ית', בבטן אלהווא, דצמבר 2020.
שיחה של חגית עופרן על שייח ג'ראח וסילוואן – 31/5/21