בית המשפט העליון פרסם ביום חמישי (21/7/22) פסק דין בבקשת רשות הערעור של משפחת דוויק מבטן אלהווא מסילוואן וקבע כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט השלום ולצרף לדיון את האפוטרופוס הכללי. המשמעות היא כי לעת עתה נמנע פינוי משפחת דוויק מביתה בבטן אלהווא לטובת מתנחלים, ולהחלטה זו תהיה ככל הנראה השפעה גם על גם תיקי הפינוי האחרים שתלויים ועומדים נגד עשרות משפחות פלסטיניות נוספות בבטן אלהווא.
למעשה, בית המשפט מחייב את הממשלה לעסוק בסוגיה. לעמדת האפוטרופוס הכללי, שהוא גוף ממשלתי, בדיון בבימ"ש השלום, תהיה חשיבות מכרעת בקביעת גורלם של מאות תושבי בטן אלהווא שנמצאים תחת איום בפינוי.
שלום עכשיו: כמו במקרה של שייח ג'ראח, בית המשפט נאלץ לעשות את העבודה עבור ממשלת ישראל ולמנוע את העוול. מדובר במהלך פוליטי של נישול והתנחלות שנעשה באמצעים משפטיים, והשופטים מתחו ביקורת על הממשלה שנמנעה מלהתערב או להביע עמדה. מאות תושבים בסילוואן נמצאים בסכנת פינוי חסרת תקדים והגיע הזמן שהממשלה תעצור את הנישול ההמוני.
משפחת דוויק בביתה בבטן אלהווא, סילוואן, אוקטובר 2021. תצלום: טלי מאייר
רקע
התביעה נגד משפחת דוויק היא חלק ממהלך של עשרות תביעות פינוי שהגישו אנשי עמותת המתנחלים עטרת כהנים נגד כ-84 משפחות פלסטיניות שמתגוררות בבטן אלהווא בסילוואן שמעמידות קהילה של כ-700 איש בסכנת פינוי. כל התביעות מבוססות על הטענה שהקרקע היתה בסוף המאה ה-19 בבעלות יהודים שהקדישו אותה לטובת עניי ירושלים התימנים, וכיום, מאה שנים אחרי, בשם אותו הקדש, מבקשים מתנחלים לפנות את המשפחות הפלסטיניות ולהכניס במקומן מתנחלים.
משפחת דוויק למשל, רכשה את הקרקע ב-1965 כאשר סילוואן היתה תחת שלטון ירדני, והחלה לבנות את ביתה עוד לפני שסילוואן סופחה לשטח ישראל ב-1967. בית משפט השלום שהורה על פינוי המשפחה, לא התכחש לרכישה אך קבע שאפילו שהם רכשו את הקרקע כדין, ואפילו שחלפו למעלה מחמישים שנה מאז הרכישה, ואפילו שאף אחד לא ערער על בעלותם במשך עשרות שנים, הזכות של המתנחלים שמייצגים את אותו הקדש יהודי מלפני למעלה ממאה שנה, גוברת. על פסק דין זה ערערה המשפחה לבית המשפט המחוזי, ואחרי שנדחתה הגישה את בקשת רשות הערעור בביהמ"ש העליון שהוכרעה ביום חמישי.
הבסיס לכל התביעות הוא זהה: חוק הסדרי משפט ומינהל שנחקק ב-1970 ע"י הכנסת קבע כי יהודים שהיו בעלי נכסים במזרח ירושלים ואיבדו את נכסיהם ב-1948, יכולים לקבל אותם חזרה מהאפוטרופוס הכללי הישראלי, למרות שכל אותם בעלי נכסים יהודים קיבלו מהמדינה נכסים חלופיים כבר ב-1948. זאת בניגוד לחוק נכסי נפקדים מ-1950 שקבע שפלסטינים שאיבדו את נכסיהם בישראל ב-1948 והפכו פליטים, לא יהיו זכאים לקבלם חזרה. מכיוון שחוק הסדרי משפט ומינהל הוחל רק במזרח ירושלים ולא במערבה, הוא חל בפועל רק על יהודים ולא על פלסטינים שאיבדו את רכושם באותה מלחמה ובנסיבות דומות.
להרחבה על חוק הסדרי משפט ומינהל – ראו כאן.
עיקרי פסק הדין
הסוגיה המשפטית המרכזית שנדונה בתביעת הפינוי נגד משפחת דוויק היא שאלת ההתיישנות: האם ניתן לפנות את המשפחה למרות שחלפו למעלה מ-50 שנה מאז רכשה את השטח והחלה לגור בו ללא עוררין, והאם לא חלה התיישנות על הבעלות של ההקדש היהודי מלפני יותר מ-120 שנה.
בין השאר נשאלת השאלה כיצד מושפעת ההתיישנות מהעובדה שמאז 1967 עד 2002 היה הנכס מנוהל ע"י האפוטרופוס הכללי, שהוא גוף ממשלתי. זאת לאור אחד מסעיפי חוק המקרקעין (סעיף 113ב) הקובע כי במקרה שמדובר באדמות מדינה מרוץ ההתיישנות נעצר, ואין למנות את השנים הללו כחלק מזמן ההתיישנות.
בנוסף נבחנה השאלה האם ניתן להחיל במקרה זה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות שקובע שכל עוד הבעלים לא היה יכול לדעת את העובדות שיוצרות את עילת התביעה, לא יתחיל מרוץ ההתיישנות. ההתיישנות מתחילה רק מהרגע שהבעלים יודע ויכול לפעול בעניין (במקרה שלנו טענו המתנחלים כי כאשר הנכס היה מנוהל ע"י האפוטרופוס הכללי הם לא היו יכולים לפעול לפינוי, ובנוסף אין לספור להם את הזמן שנדרש להם כדי לאתר את זהות הפולשים שאותם יש לתבוע).
בנוגע לבקשה של מומחים מהדין הבינלאומי להצטרף כידידי בית המשפט וחוות הדעת שהגישו, קבע בית המשפט כי אין מקום להידרש לה, במיוחד לאור העובדה שהיא הוגשה בשלב כה מאוחר של ההליך, בשלב בקשת רשות הערעור בביהמ"ש העליון.
שלושה שופטים, שלוש דעות
שלושת שופטי ביהמ"ש העליון היו חלוקים.
השופטת ברק ארז קבעה כי התביעה התיישנה, כלומר הקדש בנבנישתי לא יכול לפנות את משפחת דוויק אחרי כל כך הרבה שנים, והיא קיבלה את ערעור המשפחה. השופטת קבעה כי בזמן שהנכס היה מנוהל ע"י האפוטרופוס הכללי הוא לא נחשב "אדמת מדינה", ולכן סעיף 113ב לחוק המקרקעין לא חל, ומרוץ ההתיישנות לא נעצר. עוד קבעה השופטת כי גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא חל במקרה הזה, כי ההקדש היה יכול לפעול למימוש הנכס זמן רב לפני שהוגשה התביעה, ומכאן שהתביעה התיישנה.
השופט מינץ קבע שאין מקום להתערב בפסקי הדין של בית משפט השלום והמחוזי ולכן אין מקום לתת רשות ערעור. לגופו של ערעור הוא קובע כי תנאי ההתיישנות לא חלים ומסקנתו היא שעל המשפחה לפנות את ביתה לטובת ההקדש.
השופט עמית קבע שכדי לקבוע אם תנאי ההתיישנות חלים במקרה הזה, נדרש לעשות בירור עובדתי ומשפטי נוסף, ולשמוע גם את עמדת האפוטרופוס הכללי בעניין. השופט קובע שבזמן שהנכס היה בניהול האפוטרופוס הכללי הוא כן נחשב "אדמת מדינה", אך שאלת תחולת סעיף 113ב לחוק המקרקעין תלויה בשאלה האם הנכס היה רשום כל העת על שם אותם בעלים, או שהיה שינוי ברישום, ולפי זה ניתן לקבוע אם יש או אין התיישנות. בנוסף יש לברר את השאלה ממתי היו יכולים התובעים לדעת את עילות התביעה, וממתי היה בכוחם לתבוע, כדי לקבוע אם סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל. לשאלות אלה נדרש בירור נוסף שיכלול גם את עמדת האפוטרופוס הכללי בנושא. לכן הורה השופט עמית להחזיר את התיק לדיון בבית משפט השלום לבירור השאלות הללו, ולצרף לדיון את האפוטרופוס הכללי.
התוצאה בסופו של דבר: לאור שלוש הדעות השונות, הצטרפה השופטת ברק ארז למסקנת השופט עמית שיש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום לבירור נוסף כאמור, וכך הוחלט ברוב דעות.
הצל הפוליטי של התביעה
תביעת הפינוי של המתנחלים היא כאמור מהלך פוליטי של נישול מאות תושבים פלסטינים מבתיהם בסילוואן לטובת הקמת התנחלות. האמצעי המשפטי למהלך הוא השימוש בחוק המפלה (חוק הסדרי משפט ומינהל מ-1970) שמאפשר "זכות שיבה" ליהודים שאיבדו את נכסיהם במזרח ירושלים ב-1948 לעומת חוק אחר (חוק נכסי נפקדים מ-1950) שמונע זכות כזאת מפלסטינים שאיבדו נכסים ב-1948 במערב העיר.
השופטים לא הכניסו את הנסיבות הפוליטיות לשיקולים המשפטיים עצמם, וכאמור בחרו שלא להתייחס לחוות דעת של מומחים מהדין הבינלאומי שסברו כי הנסיבות הפוליטיות והחברתיות של התביעה הן חלק מהשיקולים המשפטיים שיש לשקול. יחד עם זאת, כל אחד מהשופטים הזכיר את הנסיבות המיוחדות, וציין אותם בפסק דינו, במעין מסר לממשלה ולכנסת על אי הנחת של בית המשפט מהמצב שנוצר.
השופטת ברק ארז הפנתה ביקורת ישירה לממשלה, שאחרי שבית המשפט ביקש ממנה במפורש להתערב בתיק ולהביע עמדה, היא בחרה שלא להתערב:
"זוהי פעם נוספת שבה מתנהל סכסוך בעצימות גבוהה בנושא בעל רגישות ציבורית, כאשר מקומן של המדינה ורשויותיה נפקד בהליך באופן שלמצער מעורר שאלות. ניתן להתרשם כי בשנים הרבות שבהן הנכסים היו מוקנים לאפוטרופוס הכללי ניהולם נעשה בעצלתיים. ממילא התעוררה והתחדדה שאלת ההתיישנות, שהיא כאמור בעלת השלכה על מקרים נוספים, אך היועץ המשפטי לממשלה נמנע מלהיכנס בעובי הקורה בסוגיה זו. לרשויות המדינה – הפתרונים" (סעיף 85 לדברי השופטת ברק-ארז).
השופט עמית ציין במפורש את הבעייתיות של מערכת החוקים המפלה שקובעת דין אחד ליהודים ודין אחר לפלסטינים בנסיבות דומות:
"כפי שציינה חברתי בעניין סרחאן "פינוי אנשים שישבו על הקרקע במשך עשרות שנים – חלקם אף מבלי לדעת כי המקרקעין שייכים לאחרים – מעורר קושי אנושי […] זכות הקניין היא חשובה, אך יש חשיבות גם להגנה על קורת ביתם של אנשים ולהיבטים של הסתמכות על מצב דברים" (שם, פסקה 61).
תחושת אי הנוחות במקרה דנן מתחדדת בהינתן שהזכות הקניינית של ההקדש נותרה על כנה לאחר מלחמת העצמאות, מאחר שהממונה הירדני על נכסי אויב לא העביר את הזכות לאחרים (הגם שהיו מקרים בעבר שבהם הממונה הירדני העביר את הזכויות לאחרים, כמו בנסיבות המיוחדות ברע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022)). זאת, בשונה מ"תמונת הראי" של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שנוהג במקרים רבים להעביר את הנכס הנפקד לרשות הפיתוח". (סעיף 31 לדברי השופט עמית)
השופט עמית גם מציין את העובדה שדווקא תושבי מזרח ירושלים, שבניגוד לפלסטינים תושבי הגדה המערבית, סופחו לישראל ולכאורה אמורים ליהנות מהגנה גדולה יותר על זכויותיהם תחת החוק הישראלי, דווקא הם נמצאים במצב גרוע יותר מאשר בשטחים:
"החלת הדין הישראלי על מזרח ירושלים לא היטיבה עם המערערים, מאחר שהמקרה דנן נדון ב"משבצות" של דיני ההתיישנות ודיני המקרקעין בישראל, וכפי שהראינו לעיל, סעיף 113(ב) לחוק הוא שעמד לרועץ למערערים. זאת, להבדיל מאזורים הנמצאים תחת דיני ה"תפיסה הלוחמתית", שם מדיניות הממונה הישראלי באזור יהודה ושומרון שוללת שחרור הנכסים לבעליהם המקוריים, כל עוד לא הושג הסדר שלום (בג"צ 3103/06 ולרו נ' מדינת ישראל (6.2.2011))." (סעיף 31 לדברי השופט עמית).
השופט מינץ בחר להתייחס להקשר ההיסטורי של היישוב היהודי בסילוואן מלפני 1948 ולקשר העמוק של יהודים רבים למקום זה. הוא תיאר בהרחבה את המצוקה הכלכלית שהביאה להקמת ההתיישבות היהודית בסילוואן בסוף המאה ה-19, שהסתיימה מסיבות בטחוניות בעזיבת היהודים את סילוואן בהוראת שלטון המנדט הבריטי ב-1938:
"ככל הנראה העזיבה הייתה בגוף אבל לא בנפש. ההתיישבות היהודית על צלע הר הזיתים הייתה נטועה בליבם של עולי העלייה הראשונה והיא נותרה בליבם של ממשיכיהם עד היום". (סעיף 35 לדברי השופט מינץ).
יש לציין שהשופטת ברק ארז הגיבה לכך בפסק דינה וכתבה:
"חברי השופט מינץ חותם את חוות דעתו בסקירה מעמיקה של תולדות ההתיישבות היהודית במקום בשלהי המאה התשע-עשרה. הדברים נכוחים, ואף אני ציינתי את עיקריהם בפתח חוות דעתי. אין בינינו כל מחלוקת באשר לחשיבותה של ההיסטוריה של המקום. אך התמונה השלמה של רצף אירועי העבר היא מורכבת יותר מזו שהציג חברי. הסיפור ההיסטורי לא קפא על שמריו בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת, שבהם חתם חברי השופט מינץ את אירועי העבר. מאז התרחשו אירועים עתירי משמעות לא פחות: הקמת המדינה והכרזה על ירושלים כבירת ישראל, מלחמת השחרור, חלוקת העיר ירושלים והחלת השלטון הירדני בצדה המזרחי, ובהמשך לכך, לאחר מלחמת ששת הימים, חזרת ירושלים לשלטון ישראל והחלת המשפט הישראלי בה. זאת ועוד, בשנים הרבות שחלפו חלו תמורות נוספות שהשפיעו על ההחזקה בשטח ועל התמונה העובדתית המורכבת כפי שהיא כיום. מכל מקום, פסק דיני אינו עוסק במישור המהותי על שלל המורכבויות הכרוכות בו, אלא במשמעויות הפרוצדוראליות של חלוף הזמן. זהו טיבם של דיני ההתיישנות". (סעיף 91 לדברי השופטת ברק-ארז)