שליח ההוצאה לפועל הגיע היום מלווה בשני שוטרים אל בית משפחת שוויקי ובית משפחת דוויק בבטן אלהווא בסילוואן ומסר להם הוראת פינוי.
"עליך לפנות את הנכס בתוך 20 ימים ממועד מסירת אזהרה זו … היה ולא תמלא אחר הוראת פסק הדין יצווה רשם ההוצאה לפועל על פינוי הנכס בכל אחד מ-14 הימים שלאחר תום תקופה זו".
משמעות הדבר היא שאם לא תהיה החלטה אחרת ואם הממשלה לא תעצור את הפינוי, 45 פלסטינים, ביניהם ילדים קטנים, ייזרקו לרחוב בתוך חמישה שבועות, עד 3 בינואר 2021.
רק שבוע עבר מאז דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המשפחות, ועורכי דינן עוד לא הספיקו להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור ובקשת עיכוב ביצוע. אך מתנחלי עטרת כהנים שתבעו את הפינוי מיהרו לפתוח בהליכי הוצאה לפועל. אין ספק שכוונתם היא להספיק לפנות את המשפחות עוד לפני חילופי הממשל בארצות הברית ב-20 בינואר 2021.
אחרי דחיית ערעור בבית המשפט המחוזי, הערעור לבית המשפט העליון אינו אוטומטי ושופט/ת בית המשפט העליון צריך לאשר את שמיעת הערעור. המשפחות מתכוונות להגיש בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע של הפינוי עד להכרעה בעניין. בית המשפט העליון יכול להכריע, אפילו מיד עם קבלת הבקשה, על דחייתה, או לאפשר את שמיעת הערעור ועל עיכוב הביצוע, מה שיכול לקחת עוד כמה חודשים עד להכרעה.
שלום עכשיו: "ממשלת ישראל יכולה למנוע את הפינוי. בשלב הראשון היא יכולה להימנע מלשלוח את המשטרה לפנות את המשפחות. זוהי לא רק חובה מוסרית כלפי התושבים הפלסטינים שעומדים להיזרק מביתם על לא עוול בכפם, אלא זוהי גם חובה מדינית לשמירה על המרקם העדין בירושלים ועל הסיכוי לשלום ולפתרון של שתי מדינות. המשפחות הפלסטיניות שרכשו כדין את בתיהן נפלו קורבן לחוק מפלה שחוקקה הכנסת לפיו ליהודים יש זכות לחזור לנכסים מלפני 1948 בעוד שלפלסטינים אין זכות כזאת, ולניצול אכזרי של החוק זה ע"י עמותת מתנחלים שמבקשת לפנות קהילה שלמה ממזרח ירושלים וליישב במקומה יהודים".
משמעות ההליך של הוצאה לפועל – לפי הדין הישראלי, במקרה שפסק דין לא מתבצע (למשל אחרי שבית המשפט קובע בפסק דין שעל אחד הצדדים לפנות נכס או לשלם לצד השני), הצד הזוכה יכול לפנות ללשכת ההוצאה לפועל, שהיא מעין בית משפט, ולדרוש לממש את פסק הדין. במקרה של פסק דין לפינוי, ההוצאה לפועל תמנה קבלן ביצוע שיבצע את הפינוי, ותקבע מועד לפינוי. הקבלן יתאם את הפינוי עם המשטרה שתסייע בביצוע הפינוי. תשלום הוצאות הפינוי מוטל על מי שסירב להתפנות, כולל התשלום על הסיוע המשטרתי. כלומר בבטן אלהווא, אם המשפחות לא יתפנו מרצון, הם יפונו בכוח, בסיוע שוטרים, ולאחר מכן תשלום הוצאות הפינוי (שמוערך בכ-100,000 ש"ח) יושת עליהן.
העניין הוא לא משפטי אלא פוליטי והממשלה יכולה לעצור את הפינוי
למתנחלים יש אינטרס להציג את הנושא כעניין משפטי גרידא, של שני צדדים שמתווכחים ביניהם על בעלות בנכס ובית המשפט מכריע. אך נדרשת הכחשה ועצימת עיניים כדי להתעלם מההקשר ומהמנגנון שהוקם כדי לנצל חוק מפלה לצורך מימוש מטרות פוליטיות התנחלויותיות מדובר בנושא פוליטי עם השלכות מרחיקות לכת על מדינת ישראל כולה ועל עתיד הסכסוך, ובית המשפט הוא רק הכלי למימוש המהלך. לכן לממשלת ישראל יש אחריות וחובה להתערב.
1. הדרך המיידית למנוע את הפינוי היא להימנע מלשלוח את המשטרה לסייע בפינוי. בלי המשטרה לא ניתן לפנות אנשים מבתיהם. המשטרה היא זאת שקובעת מהו העיתוי המתאים לביצוע משימות שונות בהתאם למצב הביטחוני ולשיקולים של שלום הציבור. המשטרה יכולה לקבוע כי לעת הזאת מטעמים של ביטחון יש להימנע מפינוי שעלול לפגוע בבטחון הציבור. עמדה כזאת כבר ננקטה בעבר וקיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה (ב-1991 כאשר המשטרה מנעה ממתנחלי אלע"ד להיכנס לבתים בסילוואן, והדבר הובא בפני בג"צ, וב-1999 בחוות דעת של היועמ"ש בעניין נכסים בראס אלעמוד).
2. הממשלה יכולה להפקיע את השטח – הממשלה יכולה גם להפקיע את הקרקע לצרכי ציבור (תוך פיצוי למתנחלים). מאז 1967 הפקיעה ממשלת ישראל כשליש משטחי מזרח ירושלים כדי לבנות 55,000 יחידות דיור כמענה לכאורה לצרכי הדיור של הישראלים. מה שנעשה לטובת הציבור הישראלי עם הפקעה של למעלה מ-20,000 דונם, יכול להיעשות לטובת תושבי בטן אלהווא הפלסטינים עם הפקעת 5 דונם.
3. שינוי חקיקה ומדיניות – הכנסת יכולה לתקן את העוול שנגרם כתוצאה מהחוק המפלה ע"י תיקון או ביטול הסעיפים הרלבנטיים בחוק הסדרי משפט ומינהל (1970) שעל בסיסו הוגשו כל תביעות הפינוי הללו.