טוען..

בימ"ש השלום פסק לפנות עוד שמונה משפחות פלסטיניות משני בתים בבטן אלהווא בסילוואן

כשבוע אחרי פסק הדין שהורה לפנות את משפחת נאצר רג'בי מביתה (שלוש משפחות עם 22 נפשות), פסק בית משפט השלום בשבוע שעבר כי משפחת דוויק תצטרך לפנות את ביתה לטובת המתנחלים בבטן אלהווא עד 2/8/2020 (חמש משפחות עם 26 נפשות). אתמול הכריע בית המשפט השלום שמשפחות שוויקי ועודה צריכות להתפנות מביתן עד 15/8/2020 (שלוש משפחות עם 19 נפשות).

התביעות הן חלק מסדרה של עשרות תביעות פינוי שהגישו אנשי עטרת כהנים נגד כ-84 משפחות פלסטיניות שמתגוררות בבטן אלהווא בסילוואן שמעמידות קהילה של כ-700 איש בסכנת פינוי. כל התביעות מבוססות על הטענה שהקרקע היתה בסוף המאה ה-19 בבעלות יהודים שהקדישו אותה לטובת עניי ירושלים התימנים, וכיום, מאה שנים אחרי, בשם אותו הקדש, מבקשים מתנחלים לפנות את המשפחות הפלסטיניות ולהכניס במקומן מתנחלים.

מאז שנת 2015, פונו בדרך זו מבטן אלהווא 14 משפחות; שלושת פסקי הדין מהחודש האחרון הורו על פינוי 11 משפחות נוספות עם 57 נפשות, ועוד כ-80 משפחות נוספות נמצאות כאמור בבית משפט בתביעות פינוי. בכל התיקים מהחודש האחרונות מתכוונות המשפחות להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, הליך שלוקח בדרך כלל כמה חודשים עד שנה.

להרחבה על התביעות בבטן אלהווא ועל הסיוע של הרשויות למתנחלים ראו דו"ח שלום עכשיו ועיר עמים כאן

שלום עכשיו: "יש כאן נסיון לבצע העברה בכפיה של אוכלוסיה, לעקור קהילה פלסטינית ולהקים במקומה קהילה ישראלית, בלב שכונה פלסטינית במזרח ירושלים. המתנחלים לא היו יכולים להצליח בכך בלי העזרה והסיוע הצמוד של הרשויות הישראליות. מעבר לפגיעה הקשה בסיכוי לשלום ולפתרון של שתי מדינות, העוול והרשעות שבזריקת משפחות שמתגוררות עשרות שנים בבתיהן ללא עוררין, בשם בעלות מלפני יותר ממאה שנה – זועקים לשמיים. המתנחלים עושים כאן שימוש במימוש זכות השיבה ליהודים ושומטים את הקרקע מתחת לטענה המוסרית הישראלית לפיה נכסי הפלסטינים מלפני 1948 לא יוחזרו לבעליהם".

 

הלחצים שמפעילים המתנחלים

משפחת דוויק היא אחת המשפחות הראשונות שקיבלו תביעת פינוי מהמתנחלים, עוד בשנת 2007. מאז ועד היום נלחמת המשפחה בבתי המשפט, בהליכים ארוכים, מתישים ויקרים מאוד, תחת לחצים כבדים מצד המתנחלים, בנסיון להציל את ביתם.

המתנחלים מפעילים לחץ כחלק מאסטרטגיה שנועדה להתיש ולרושש את המשפחות הפלסטיניות עד שהם יסכימו מרצונן לצאת מהבית, ולקבל פיצוי כספי. עבור המתנחלים הכי כדאי שהפינוי ייעשה בעקבות הסכמה: קודם כל משום שכך הם מקבלים לגיטימציה, ויכולים להציג את המצב כאילו מדובר בעסקת נדל"ן "רגילה" בין שני צדדים שווים: צד אחד שרוצה לקנות וצד אחר שרוצה למכור. כאילו שלא מדובר בסכסוך לאומי, כאילו שהמוטיבציה של המתנחלים היא שאלה של נדל"ן בלבד, וכאילו שלא מדובר באזור בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מאות מטרים מהר הבית (אלחרם א-שריף).

אך מלבד הלגיטימציה, הסכמה יכולה לחסוך למתנחלים הליכים בבתי משפט ואת הסיכון להפסד. לכן תמיד, גם כאשר הבסיס המשפטי לדרישת הפינוי הוא לכאורה זכויות חוקיות שהגיעו לידי המתנחלים (במקרה הזה, בעלות על קרקע של יהודים מלפני 1948), הם תמיד יעדיפו להגיע לאיזושהי הסכמה ועיסקה של מכירת הנכס.

וכדי להביא את הפלסטינים להסכים למכירה הם מפעילים לחץ. לפני כארבע שנים חשף ניר חסון מעיתון הארץ מעט מדרכי הפעולה של אנשי עטרת כהנים להפעיל לחץ על הפלסטינים,  וכעבור שנתיים הוסיף גילויים חדשים.

משפחת דוויק נאלצה להוציא הון עתק מכיסה כדי לשלם לעורכי הדין, למומחים ולכל הוצאות המשפט כדי להתגונן בבתי המשפט במשך כל כך הרבה שנים. המאבק הארוך הוא מתיש ומרושש, והמתנחלים מנצלים זאת כדי להציע הצעות מפתות – מבטיחים סכומי כסף גדולים, מבטחים למצוא דיור חלופי ובסיס לחיים חדשים למשפחה. במקרה של מאזן דוויק, אבי המשפחה, שהוא גם חולה דיאליזה, הם אפילו הציעו לדאוג לו לתורם להשתלת כליה, אם רק יסכים למכור להם את הבית.

ולצד ההצעות המפתות, ישנם גם האיומים. פלסטינים העידו כי מתנחלים העבירו להם מסרים לפיהם אם הם לא יסכימו להתפנות מרצון, לא רק שהם יפסידו בבית משפט וייזרקו לרחוב ללא כלום, המתנחלים גם יתבעו מהם "דמי שימוש" בסכומים אדירים על כל השנים שבהם הפלסטינים ישבו בנכס, כמעין דמי שכירות.

כך אכן קרה לעבדאללה אבו נאב, בן למשפחת פליטים פלסטינים שבאו ממערב ירושלים ב-1948 והשתקעו בבטן אלהווא, שהיה אחד הראשונים שנתבעו ע"י אנשי עטרת כהנים בשם ההקדש היהודי. לצד תביעת הפינוי, תבעו המתנחלים גם מאות אלפי שקלים "דמי שימוש ראויים" על השנים שבהם הוא מתגורר בנכס שלהם. אבו נאב ידע שאם הוא יפסיד בבית המשפט הוא יפסיד לא רק את הבית אלא יצטרך לשלם סכומי עתק, ובכל זאת הוא לא נכנע ולא הסכים למכור את הבית.

בסופו של דבר בית המשפט פסק לפנות את עבדאללה ומשפחתו מהבית, וכי עליו לשלם למתנחלים סכום של כחצי מיליון ₪ "דמי שימוש". ב-2015 פינתה המשטרה את משפחת אבו נאב מביתה ובמקומה נכנסו מתנחלים. אנשי עטרת כהנים בחרו להתעקש, גם אחרי שקיבלו את מבוקשם ונכנסו לבית, ופתחו נגד עבדאללה אבו נאב הליכי הוצאה לפועל. הם עשו זאת למרות שהם יודעים שמדובר במשפחה עניה שלא תוכל לשלם את החוב העצום, וכל מה שהם ירוויחו לא יהיה תשלום החוב אלא שעבדאללה וילדיו יפשטו רגל ויתקשו להשתקם במשך שנים ארוכות. אך עבורם המסר לכל השכנים הוא החשוב: אם לא תסכימו למכור את הבית ותתעקשו להילחם בבית משפט – תגמרו לא רק בלי בית אלא גם בחובות.

חוזה רכישת הקרקע של משפחת דוויק, 26/9/1965

 

החוק המפלה: חוק הסדרי משפט ומינהל  (1970)

בית משפחת דווייק בסילוואן החל להיבנות עוד בשנות ה-60 של המאה ה-20, לפני 1967 כשמזרח ירושלים היתה תחת השלטון הירדני. אבי המשפחה רכש את הקרקע בשתי עסקאות ב-1965 וב-1967, מבעל קרקע פלסטיני שהחזיק בקרקע במשך שנים. למזלה של משפחת דוויק, מסמכי הרכישה נשמרו והם הציגו אותם בבית המשפט. בית המשפט לא התכחש לרכישה אך קבע שאפילו שהם רכשו את הקרקע כדין, ואפילו שחלפו למעלה מחמישים שנה מאז הרכישה, ואפילו שאף אחד לא ערער על בעלותם במשך עשרות שנים, הזכות של המתנחלים שמייצגים את אותו הקדש יהודי מלפני למעלה ממאה שנה, גוברת.

פסק הדין של משפחת דוויק, כמו גם פסקי הדין הנוספים, יורד לפרטי הפרטים של חוקי ההתיישנות וחוקי המקרקעין ומראה שלפי ניסוח הסעיפים השונים בחוק ולאור התפקיד שממלא האפוטרופוס הכללי בנכסי היהודים בירושלים, הבעלות של ההקדש היהודי גוברת.

הבסיס לכל התביעות הוא זהה: חוק הסדרי משפט ומינהל שנחקק ב-1970 ע"י הכנסת קבע כי יהודים שהיו בעלי נכסים במזרח ירושלים ואיבדו את נכסיהם ב-1948, יכולים לקבל אותם חזרה מהאפוטרופוס הכללי הישראלי, למרות שכל אותם בעלי נכסים יהודים קיבלו מהמדינה נכסים חלופיים כבר ב-1948. זאת בניגוד לחוק נכסי נפקדים מ-1950 שקבע שפלסטינים שאיבדו את נכסיהם בישראל ב-1948 לא יהיו זכאים לקבלם חזרה. מכיוון שחוק הסדרי משפט ומינהל הוחל רק במזרח ירושלים ולא במערבה, הוא חל בפועל רק על יהודים אך לא על פלסטינים שאיבדו את רכושם באותה מלחמה ובנסיבות דומות.

עיון בפרוטוקולים של הליך החקיקה מעיד כי המחוקקים צפו מצב שבו יהודים יוכלו להשיב נכסים פנויים, בעוד שבמקרים שהנכסים היו תפוסים, יקבלו פיצוי כספי. המחוקקים נתנו את דעתם לזיקתו האישית של אדם לרכושו, אך הלכה למעשה, החוק והמנגנון שהוקם ליישומו בידי האפוטרופוס הכללי מנוצלים בידי מתנחלים שאין ביניהם לבין הבעלים המקוריים שום דבר. בסופו של דבר נוצר מנגנון שתכליתו לנצל את החוק כדי להשתלט על אזורים מאוכלסים ע"י תושבים פלסטינים, ולהעבירם באופן בלבדי לידי מתנחלים. מדובר במהלך ממשלתי, ונסיון להציגו כסכסוך אישי של השבת רכוש אינו אלא היתממות. החוק ניסה למנוע עוול באמצעות השבה של הרכוש בעין, אך למעשה בעלי הנכסים קיבלו כפל פיצוי: באמצעות דיור חלופי שקיבלו מהמדינה ב-1948, ובפיצוי כספי שקיבלו מהמתנחלים בשנים האחרונות, שמטרתו לשרת את האידיאולוגיה של המתנחלים השואפת לסלק משפחות פלסטיניות וליישב יהודים במקומן.

להרחבה על חוק הסדרי משפט ומינהל (1970) וניתוח החוק לאור מטרות החקיקה – ראו כאן.
לפרוטוקולים מהליך החקיקה בכנסת, 1968 – ראו כאן


הסיוע הממשלתי למתנחלים:

מעבר ליתרונות הכלכליים (משפחות פלסטיניות קשות יום מול קבוצות מאורגנות וממומנות היטב בעלות משאבים וגישה למידע), המתנחלים נהנים מתמיכה וסיוע של גורמים ממשלתיים בתחומים שונים, בין השאר:

סיוע של האפוטרופוס הכללי – האפוטרופוס הכללי שאמור לנהל את הנכסים שהיו של יהודים לפני 1948 ונוהלו ע"י הירדנים, שחרר את הנכס לידי המתנחלים בשנת 2002. בעדויות בבתי המשפט הסתבר שהאפוטרופוס הכללי קיבל לידיו את ניהול הנכס רק בעקבות פניית המתנחלים אליו, ובעקבות זאת שחרר להם את הנכס.

בשנת 2014 הפסידו המתנחלים באחת התביעות שלהם נגד משפחת אבו נאב, משום שלא הצליחו להוכיח את גבולות הנכס שלהם. בזמן שבין פסק הדין לדיון בערעור, הוציא האפוטרופוס הכללי תעודת שחרור מתוקנת שבה מפורטים הגבולות המדוייקים של החלקה. בזכות הנייר החדש שנתן האפוטרופוס הצליחו המתנחלים לנצח בערעור והמשפחה פונתה מהבית. תעודת השחרור המתוקנת משמשת את המתנחלים בכל התביעות הנוכחיות.

בנוסף הסתבר שבדצמבר 2005 מכר האפוטרופוס הכללי לנציגי ההקדש (המתנחלים) ארבע חלקות נוספות שהיו בבעלות של יהודים אחרים בבטן אלהווא, ללא מכרז ובמחיר נמוך. אם אמנם היה האפוטרופוס מעוניין בתום לב למכור את הנכסים, היה עליו לעשות מכרז ולהציע גם לתושבים הפלסטינים המתגוררים בנכסים הללו את הזכות לרכוש אותם. אך תחת זאת, במחשכים, העביר האפוטורופוס ארבע חלקות שגם עליהן חיים עשרות או אף מאות פלסטינים בשכונת בטן אלהווא לידי מתנחלים שמבקשים לפנות מהם את התושבים הפלסטינים וליישב במקומם יהודים.

הענקת השליטה בהקדשים למתנחלים – לאורך השנים הצליחו מתנחלים לקבל לידיהם את השליטה על הקדשים יהודיים רבים מלפני 1948. בזכות השליטה הזאת הם הצליחו להשתלט על נכסים רבים בעיר העתיקה, וגם כל התביעות התלויות ועומדות כעת נגד משפחות בבטן אלהווא, הן תביעות של מתנחלים בשם הקדש יהודי (הקדש בנבנישתי) מסוף המאה ה-19 שהקדיש בתי מגורים בסילוואן עבור משפחות יהודיות תימניות עניות. למעלה ממאה שנה אחרי שהוקם ההקדש ונזנח, פנו אנשי "עטרת כהנים" לבית המשפט והציעו את עצמם לנהל את ההקדש. עמדת המדינה והגורמים המעורבים בדבר היתה כי הם תומכים ברעיון, למרות שכאמור, האינטרס שאותם מייצגים המתנחלים אין לו כל קשר למטרות ההקדש המקוריות שהיו סיוע לעניי ירושלים באותם ימים. חרף זאת בית המשפט נתן להם את השליטה בנכס.

סיוע המשטרה – משטרת ישראל מסייעת למתנחלים בתחומים רבים. בעבר היו מקרים שבהם סירבה המשטרה לסייע בפינוי משפחות פלסטיניות מסיבות ביטחוניות. כיום אנו רואים שיתוף פעולה הדוק עם המתנחלים. כך קרה למשל שבאוקטובר 2015, בתקופה של אלימות קשה בירושלים כשהמשטרה היתה עסוקה מאוד, נמצא הזמן כדי לסייע בפינוי משפחת אבו נאב שהיה כרוך בהטלת עוצר על שכונת בטן אלהווא.

תחקיר הארץ חשף שהמשטרה אף התלוותה למתנחלים בשיחות איומים על דיירים בנסיון לגרום להם לעזוב את הבתים.