א. רקע: פינוי משפחות פלסטיניות לטובת התנחלויות
מאז שנות ה-80 מנסות עמותות מתנחלים להשתלט על נכסי פלסטינים במזרח ירושלים כדי לשנות את אופי השכונות ולמנוע הסדר עתידי. עד היום הן הצליחו ליישב כ-3,000 מתנחלים בלב שכונות פלסטיניות באזור העיר העתיקה (בסילוואן, הרובע המוסלמי, שייח ג'ראח, ראס אלעמוד ועוד). ממשלת ישראל מממנת באמצעות משרד השיכון אבטחה פרטית צמודה להגנה על מתנחלי השכונות הפלסטיניות בסך של כ-100 מיליון ₪ בשנה (כ-3,000 ₪ בחודש לכל מתנחל.ת).
כמעט בכל המקרים מדובר בנכסים שהיו בבעלות או בחזקת פלסטינים שעמותות המתנחלים מצליחות להשיג בהם זכויות קנייניות. הדרכים להשיג זכויות כאלה מסתמכות במקרים רבים על חקיקה מפלה ועל ניצול המוחלשות העמוקה של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים: הסתמכות על חוק נכסי נפקדים (כפי שקרה לא אחת בסילוואן ובמקרה של משפחת סומרין שעומדת בפני פינוי), או על חוק הסדרי משפט ומינהל (1970) שמאפשר השבת נכסים שהיו בבעלות יהודים לפני 1948 (כפי שקורה למשל בתביעות הפינוי של מאות פלסטינים משייח ג'ראח ומבטן אלהווא בסילוואן), וכן על ניצול חולשות של משפחות פלסטיניות לרכישת הנכסים מהם.
ברוב המקרים סוגיית הבעלות מגיעה לבירור בבית המשפט, ואחרי שנקבע שהבעלות היא של מתנחלים, בדרך כלל המשפחות הפלסטיניות לא מתפנות מרצון ונדרשים הליכי הוצאה לפועל וסיוע משטרתי לפינוי.
למעשה, לא ניתן לבצע שום פינוי של משפחות ומחזיקים בלי סיוע משטרתי שכרוך במבצע סמי-צבאי עם השלכות בטחוניות מיידיות וארוכות טווח (ראו למשל בקשת המשטרה בדצמבר 2021 לשנות את מועד פינוי משפחת סאלם משייח ג'ראח). כך יוצא שמשטרת ישראל מעורבת תמיד באופן ישיר בפינוי המשפחות הפלסטיניות לצורך כניסת המתנחלים (או במקרה כמו הפינוי של משפחת צאלחיה בשייח ג'ראח, פינוי לטובת העירייה או גורמים ממשלתיים).
וידאו: קסם אדיב
ב. שיקול הדעת של המשטרה למימוש הזכות הקניינית
באופן עקרוני, משטרת ישראל מחוייבת לסייע ולהבטיח זכויות קנייניות של התושבים. מי שמבקש את הפינוי באמצעות ההוצאה לפועל נדרש גם לשלם על הסיוע המשטרתי (ולאחר מכן, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל התשלום בדרך כלל מושת על המפונים).
אלא שלמשטרה יש שיקול דעת, לגבי אופן ביצוע הפינוי, לגבי העיתוי ואפילו לגבי עצם ביצועו – משיקולים בטחוניים, שיקולים של שלום הציבור ואף משיקולים מדיניים. במקרים רבים, כניסת מתנחלים לבית פלסטיני, ובעיקר הפינוי בכוח של המשפחה, יכולים להוות סיכון של ממש עבור היציבות בעיר ואולי אף באזור כולו.
חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, עסקה בדיוק בשאלה זו, בהקשר של כניסת מתנחלים לבתים בסילוואן בשנת 1991. וכך כותב היועץ חריש בחוות דעת ששלח למפכ"ל המשטרה ב-24.11.91:
"אכן, זכויות הקניין בנכסים הינן ערך יסוד במשטרנו הדמוקרטי. אולם כשאר הערכים המוגנים בשיטתנו המשפטית, גם ערך זה איננו ערך מוחלט. פעמים עלולה זכות הפרט למימוש זכויותיו הקנייניות והאחרות לבוא לידי התנגשות בערכי יסוד אחרים של החברה, כגון בערך של שמירת שלום הציבור ומניעת התפרעויות ופורענויות. במקרים כגון אלו, יש לאזן את שני הערכים לאחר שקלולם". (סעיף 5 עמ' 4).
מסקנת היועמ"ש לממשלה היא ברורה:
"אם מגיעה המשטרה לכלל מסקנה בדוקה ומבוררת כי במימוש הזכויות יש משום ודאות קרובה לסיכון שלום הציבור … רשאית היא, ואולי אף חייבת למנוע מבעלי הזכויות את מימוש זכויותיהם לאלתר" (סעיף 12 עמ' 16).
יש לציין כי היועמ"ש חריש לא מגביל את שיקול הדעת רק לשאלת הסיכון שבארוע חד פעמי של הפינוי עצמו אלא הוא קובע כי:
"אם בהקצאת כוחות חד פעמית כך, על אחת כמה וכמה כי כך ראוי שיהיה הדין בעניינינו, אם אכן תידרש הקצאה מסיבית של שוטרים לאבטוח תדיר, יום יום ולילה לילה של הבאים להשתכן בשכונה" (סעיף 14 עמ' 17).
חוות הדעת המלאה של היועמ"ש חריש ניתנת להורדה כאן: https://bit.ly/3A9DkEh
יש לציין שגם היועמ"ש לממשלה אליקים רובינשטיין נדרש לסוגיה במקרה של ההתנחלות בראס אלעמוד בזמן ממשלת נתניהו בספטמבר 1997. גם היועמ"ש רובינשטיין קבע כי כששוררת ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור אם יאוכלס בית שנרכש כדין, ניתן למנוע מרוכשו להיכנס אליו.
חשוב להדגיש כי גם אם אין בפינוי מסויים סכנה קרובה וודאית לשלום הציבור כעת, סכנה ממשית בוודאי שיש. האחריות לשלמותה וליציבותה של עיר כל כך נפיצה ומורכבת בהחלט יכולה להצדיק מניעת זכויות קנייניות של גורמים פרטים כאלה או אחרים.
בהקשר הזה נזכיר גם את חוות דעתו של המשנה ליועמ"ש לממשלה, מני מזוז מ-1/12/99, בסוגיית ההתנחלות בראס אלעמוד. מזוז קובע כי לממשלה מותר אפילו להפקיע מהמתנחלים את הנכס משיקולים מדיניים:
"… הטיעון מבוסס אפוא על ההשלכות המדיניות והביטחוניות … וכן על העובדה שמדובר למעשה בניסיון להכתיב סדר-יום מדיני במסווה של פעילות בינוי לגיטימית של בעל נכס … הממשלה מבקשת למנוע יצירת מוקדי חיכוך חדשים, וכן מבקשת היא לשמור בידה את חופש הפעולה המדיני בשלב כה רגיש מבחינה מדינית, ולמנוע מאדם בודד … לכבול את ידי הממשלה ולהכתיב מהלכים בעלי השלכות מדיניות מרחיקות לכת. … מקום שעמדת הממשלה היא כי לפעילות פרטית עשויה להיות השלכות חמורות – הן בהיבט מדיני, והן בהיבט של סדר ציבורי – אין להשאירה חסרת אונים מלפעול". (ההדגשה הוספה).
חוות הדעת המלאה של המשנה ליועמ"ש מזוז, ניתנת להורדה כאן: https://bit.ly/34eZJ7m
ג. סיכום:
ממשלות ישראל בעבר לקחו בחשבון שיקולים מדיניים ובטחוניים בנושאים רגישים כמו ההתנחלות במזרח ירושלים. כך למשל, מנע רה"מ נתניהו הריסות של בתים מאוכלסים במזרח ירושלים במשך כשלוש שנים כאשר היה לחץ מפורש מצד ממשל אובאמה ומזכירת המדינה קלינטון. ההשלכות מרחיקות הלכת של ההתנחלות והפינויים בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים ניכרות היטב מעוצמת התהודה הבינלאומית לו זכה השנה נושא פינוי המשפחות בשייח ג'ראח.
ממשלת ישראל והציבור הישראלי לא חייבים להיות בני ערובה של קבוצת קיצונים שמנסה לכפות על כלל הציבור מציאות חדשה ומסוכנת בירושלים. אם חלילה יאשר בית המשפט את הפינוי של מאות פלסטינים מסילוואן ומשייח ג'ראח, הממשלה תוכל למנוע את זה באופן מיידי מטעמים של שמירה על האינטרס הציבורי הראשון במעלה של שמירה על הבטחון ומניעת פרובוקציות מסוכנות בירושלים. בידי המשטרה הכלים לעשות זאת.
הממשלה גם יכולה למנוע זאת באמצעות הפקעה, כפי שנקבע בחוות הדעת הנזכרת של מזוז. ואין מוצדק מזה: במזרח ירושלים הפקיעה ישראל כ-24,000 דונם, כמעט כולם מידי פלסטינים, לצורך הקמת שכונות ישראליות כמו רמות, גילה ופסגת זאב; היא יכולה (ואף מחוייבת) להפקיע מידי קומץ מתנחלים כ-20 דונם בשייח ג'ראח ובסילוואן כדי לאפשר לתושבים הפלסטינים להמשיך ולהתגורר בבתים בהם הם חיים עשרות שנים.