בית המשפט העליון דחה השבוע על הסף את בקשת רשות הערעור של עשרות בני משפחת סרחאן, וקבע סופית כי עליהן לפנות את ביתן לטובת מתנחלים הקשורים לעטרת כהנים. בכך נגמרו כנראה האפיקים המשפטיים למניעת הפינוי. המתנחלים צפויים לפתוח בקרוב בהליכי הוצאה לפועל, ואם לא תהיה החלטה ממשלתית למנוע את הפינוי, כ-12 משפחות גרעיניות ממשפחת סרחאן, עם עשרות נפשות, ייזרקו לרחוב בתוך חודשים אחדים.
משפחת סרחאן מתגוררת בבטן אלהווא למעלה מ-60 שנה. בשנת 1961, בעת שסילוואן ומזרח ירושלים היו תחת שליטת הירדנים, רכש אבי המשפחה קרקע בבטן אלהווא בסילוואן ובנה בה את ביתו. במשך השנים בנתה המשפחה ארבעה בתים בהם התגוררו בני משפחת סרחאן ילדיהם ונכדיהם ללא הפרעה. בשנת 2015 נתבעו המשפחות ע"י אנשי עמותת המתנחלים עטרת כהנים בטענה כי הם מייצגים הקדש יהודי שהיה בעלים של הקרקע לפני למעלה מ-100 שנה, וכעת בשמו הם דורשים כי המשפחות יעזבו את הבתים. בדצמבר 2025 קיבל בית המשפט השלום את תביעת הפינוי של המתנחלים וקבע שהבעלות אכן של ההקדש היהודי ועל בני משפחת סרחאן לפנות את הבתים. בפברואר 2026 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המשפחה, וכעת בית המשפט העליון דחה על הסף, בלי לקיים דיון, את בקשת רשות הערעור שלהם.
יש לציין כי בספטמבר 2015 נכנסו מתנחלים לאחד המבנים של משפחת סרחאן, לאחר שלטענתם, חתמו עם אחד מבני המשפחה על הסכם. כיום מתגוררות בו כמה משפחות מתנחלים, אחד מהם, ככל הידוע לנו, הוא חבר במועצת העיר ירושלים. בשלושת הבתים הסמוכים, המשיכו לגור עשרות בני משפחת סראחן עד היום.
תביעות הפינוי הן חלק ממהלך גדול של תביעות פינוי שנועדו להביא להעברה בכפיה של קהילה שלמה של כ-700 תושבים מהשכונה במזרח ירושלים ולהקים במקומה התנחלות. בחודשים האחרונים נכנסו מתנחלים לשני בתים בבטן אלהווא אחרי שפינו מהן את המשפחות הפלסטיניות. הבסיס המשפטי לתביעות הפינוי הוא החוק המפלה שמאפשר ליהודים לשוב לנכסים שאבדו להם במלחמת 1948 בעוד שחוק אחר מונע זכות זאת מפלסטינים.
בשנתיים האחרונות נכנסו מתנחלים ל-8 בתים בבטן אלהווא מהן פונו כ-130 תושבים מ-26 משפחות, האחרונים שבהם במארס האחרון.
שלום עכשיו: מדובר בעוול ופשע כלפי אוכלוסיה מוחלשת במזרח ירושלים. למרבה הצער, אין מילה אחרת לתאר זאת אלא כטיהור אתני. מתנחלים בסיוע הממשלה ומערכת חוקים מפלה, מגרשים קהילה פלסטינית שלמה ומחליפים אותה במתנחלים. זה קורה בירושלים של 2026 וזהו כתם שלא יימחה מעל מדינת ישראל. הממשלה יכולה וחייבת לעצור את הגירוש בכפיה של קהילה שלמה והאחריות היא על כתפיה. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) התייחס במפורש בחוות דעתו למערכת החוקים המפלים ולמדיניות ההתנחלות הישראלית במזרח ירושלים וקבע שמדובר בהפרה של הדין הבינלאומי.
תמונת מצב עדכנית (יוני 2026) כ-60 משפחות בסכנת פינוי:
כבר פונו מביתן – 38 משפחות כבר פונו מ-12 מבנים, ובמקומן נכנסו מתנחלים, כולל שבעה בתים אליהם נכנסו מתנחלים בשנתיים האחרונות: לבית משפחת שחאדה, לבית משפחת אבו נאב, לבית משפחת ג'ית', לבית משפחות עודה ושוויקי, לבית משפחת אום נאסר רג'בי, לבית משפחת ח'ליל בסבוס ולבתי המשפחות של יוסף בסבוס ויעקוב רג'בי.
הליכי הוצאה לפועל לפינוי – בקשת רשות הערעור של משפחות עבד אלפתאח רג'בי (26 נפשות), של משפחות קאיד רג'בי (18 נפשות), ושל משפחות זוהיר רג'בי (39 נפשות) נדחו ע"י בית המשפט העליון. המתנחלים פתחו בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המשפחות והפינויים צפויים בחודשים הקרובים. גם בית משפחת יאסין רג'בי (ארבע משפחות) נמצא בהליכי הוצאה לפועל לפינוי, אחרי שהמשפחות הפסידו בבית המשפט בלי שהגישו כתבי הגנה.
פסק דין סופי לפינוי מבית המשפט העליון – בית המשפט העליון דחה השבוע את בקשת רשות הערעור של משפחת סרחאן ומתנחלים צפויים לפתוח בהליכי הוצאה לפועל לפינוי בקרוב.
התביעה מתנהלת בביהמ"ש השלום – לפחות שלוש תביעות פינוי נוספות נגד עשרות משפחות ומאות תושבים מתנהלות בשלבים שונים בבית משפט השלום בירושלים בפני שופטים שונים (משפחות עודה, אבו רמוז ודוויק).
חוק אחד ליהודים, וחוק אחר לפלסטינים
הבסיס לכל התביעות הוא זהה: חוק הסדרי משפט ומינהל שנחקק ב-1970 ע"י הכנסת קבע כי יהודים שהיו בעלי נכסים במזרח ירושלים ואיבדו את נכסיהם ב-1948, יכולים לקבל אותם חזרה מהאפוטרופוס הכללי הישראלי, למרות שכל אותם בעלי נכסים יהודים קיבלו מהמדינה נכסים חלופיים כבר ב-1948. זאת בניגוד לחוק נכסי נפקדים מ-1950 שקבע שפלסטינים שאיבדו את נכסיהם בישראל ב-1948 והפכו פליטים, לא יהיו זכאים לקבלם חזרה. מכיוון שחוק הסדרי משפט ומינהל הוחל רק במזרח ירושלים ולא במערבה, הוא חל בפועל רק על יהודים ולא על פלסטינים שאיבדו את רכושם באותה מלחמה ובנסיבות דומות.
ראו גם: עיר אחת שני חוקים: אחד ליהודים ושני לפלסטינים.
להרחבה על הליכי הפינוי ראו תיק התביעה נגד משפחת דוויק.
הדין הבינלאומי אוסר על הפינוי
בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) שניתנה ביולי האחרון, התייחס בית הדין במפורש למדיניות ההתנחלות הישראלית במזרח ירושלים ולמערכת החוקים המפלה, ובפרט חוק נכסי נפקדים, שמביאה לפינוי פלסטינים מבתיהם לטובת מתנחלים. בית הדין קבע כי המדיניות הזאת מהווה הפרה של הדין הבינלאומי (ראו למשל פסקאות 119, 122, 163, 196 בחוות הדעת).
באחת התביעות שהגיעו לבית משפט העליון הגישה קבוצה של מומחים ישראלים מובילים מתחום המשפט הבינלאומי לבית המשפט בקשה להצטרף כידיד בית המשפט. המומחים הגישו חוות דעת משפטית לפיה לתושבים הפלסטינים יש זכות למגורים, שמשמעותה הזכות להמשיך להתגורר בנכס שהוא ביתם כבר עשרות שנים, ויתר על כן, קיימות להם גם זכויות קנייניות בבתים. חוות הדעת עוסקת בגישה שהתפתחה במשפט הבינלאומי של זכויות האדם אשר שמה דגש על הקשר של מוחלשות קבוצתית של הדיירים והיותם סובלים מאפליה מערכתית וממוסדת. בהינתן מצב זה, קובעת חוות-הדעת, זכותם של הדיירים הנובעת מזכות האדם למגורים וספיציפית למגורים בביתם ובבית משפחתם – גוברת בתנאים מסוימים על זכותו של הבעלים המקורי, או מי שהחליף אותו, להשיב לעצמם את החזקה בנכס. המומחים הביאו דוגמאות רבות מהעולם למקרים שבהם הוחלט לאפשר לדיירים ותיקים להמשיך להתגורר בבתים אפילו שנקבע שהם אינם הבעלים המקוריים.
חלקים נרחבים של המשפט הבינלאומי חלים באופן מלא וישיר ומהווים חלק אינטגרלי משיטת המשפט הישראלי. גם לגבי חלקים אחרים של הדין הבינלאומי נפסק שבתי המשפט מחוייבים לפרש את המשפט הישראלי במידת האפשר באופן שעולה בקנה אחד עם הוראותיו (נדגיש שחוות-הדעת אינה עוסקת במשפט פלילי בינלאומי או בדיני מלחמה). עד עכשיו נסובו כל הדיונים בתביעות הפינוי בשייח ג'ראח ובבטן אלהווא סביב שאלות מהמשפט הפרטי (בתחומים של קניין, הקדשות, התיישנות, דיירות מוגנת וכיו"ב), כאילו מדובר בשני צדדים אזרחיים שווים בסכסוך על זכויות בנכס. חוות הדעת מצביעה על התמונה המלאה ועל ההקשר של תביעות הפינוי: מדובר במשפחות פלסטיניות שהן חלק מאוכלוסיה מוחלשת ומופלית הן מבחינת זכויותיה המשפטיות והן במדיניות ומשאבים, הניצבות אל מול מערכת מאורגנת במעורבות המדינה, שמבקשת לנשל אותן מבתיהן. כל המשפחות נכנסו לנכסים כדין (לא מדובר בפולשים), ומתגוררות בהן עשרות שנים עם כמה דורות. בנסיבות כאלה, קובע המשפט הבינלאומי של זכויות האדם כי למשפחות יש זכויות בנכסים שבהן הן מתגוררות ושבתנאים מסויימים זכויות אלה גוברות על הזכויות של הבעלים המקוריים לשוב לנכסיהם, ויש לכך דוגמאות רבות מהעולם.
לפי חוות הדעת, גם אם בית המשפט יגיע למסקנה שהבעלות היא אכן של המתנחלים (דבר השנוי במחלוקת ותלוי ועומד בפני בית המשפט), עדיין אין זה אומר שהם זכאים לסעד של פינוי המשפחות מבתיהן. בית המשפט יכול לפסוק כי הם זכאים לפיצוי במקום פינוי המשפחות וחוות-הדעת קובעת שבמקרה כזה המדינה היא זו שתצטרך לשלם אותו.
בית המשפט קרא את חוות הדעת אך לא התייחס אליה בהחלטתו. בית המשפט החזיר את הדיון בשאלת הבעלות לדיון נוסף בבית משפט השלום.
להרחבה על חוות הדעת מהדין הבינלאומי ראו כאן.
העניין הוא לא משפטי אלא פוליטי; הממשלה יכולה לעצור את הפינוי
למתנחלים יש אינטרס להציג את הנושא כעניין משפטי גרידא, של שני צדדים שמתווכחים ביניהם על בעלות בנכס ובית המשפט מכריע. אך נדרשת הכחשה ועצימת עיניים כדי להתעלם מההקשר ומהמנגנון שהוקם כדי לנצל חוק מפלה לצורך מימוש מטרות פוליטיות התנחלויותיות. מדובר בנושא פוליטי עם השלכות מרחיקות לכת על מדינת ישראל כולה ועל עתיד הסכסוך, ובית המשפט הוא רק הכלי למימוש המהלך. לכן לממשלת ישראל יש אחריות וחובה להתערב.
1. להביע עמדה משפטית בתיקי בטן אלהווא – היועץ המשפטי לממשלה רשאי לבקש להביע עמדה בתביעות שמתנהלות בבית המשפט אם הוא סבור שמדובר בתיק עם השלכות רוחב משמעותיות. בדרך זו, הממשלה יכולה להביע עמדה משפטית לפיה לתושבי בטן אלהווא יש זכויות להמשיך ולהתגורר בביתן אפילו שהבעלות הרשמית היא של מתנחלים. עמדה זו יכולה להתבסס למשל, על הדין הבינלאומי שמהווה חלק ממערכת השיקולים המשפטיים בישראל – ראו חוות דעת משפטית שהוגשה בעניין.
2. הממשלה יכולה להפקיע את השטח – הממשלה יכולה גם להפקיע את הקרקע לצרכי ציבור (תוך פיצוי למתנחלים). מאז 1967 הפקיעה ממשלת ישראל כשליש משטחי מזרח ירושלים כדי לבנות 55,000 יחידות דיור כמענה לכאורה לצרכי הדיור של הישראלים. מה שנעשה לטובת הציבור הישראלי עם הפקעה של למעלה מ-20,000 דונם מפלסטינים, יכול להיעשות לטובת תושבי בטן אלהווא הפלסטינים עם הפקעת 5 דונם ממתנחלים.
3. שינוי חקיקה ומדיניות – הכנסת יכולה לתקן את העוול שנגרם כתוצאה מהחוק המפלה ע"י תיקון או ביטול הסעיפים הרלבנטיים בחוק הסדרי משפט ומינהל (1970) שעל בסיסו הוגשו כל תביעות הפינוי הללו.
4. דרך מיידית למנוע את הפינוי היא להימנע מלשלוח את המשטרה לסייע בפינוי. בלי המשטרה לא ניתן לפנות אנשים מבתיהם. המשטרה היא זאת שקובעת מהו העיתוי המתאים לביצוע משימות שונות בהתאם למצב הביטחוני ולשיקולים של שלום הציבור. המשטרה יכולה לקבוע כי לעת הזאת מטעמים של ביטחון יש להימנע מפינוי שעלול לפגוע בבטחון הציבור. עמדה כזאת כבר ננקטה בעבר וקיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה (ב-1991 כאשר המשטרה מנעה ממתנחלי אלע"ד להיכנס לבתים בסילוואן, והדבר אף הובא בפני בג"צ, וב-1999 בחוות דעת של היועמ"ש בעניין נכסים בראס אלעמוד), ראו הרחבה כאן.