היועץ המשפטי לממשלה הגיש היום לבית המשפט העליון את עמדתו בערעור של משפחת סומרין מסילוואן, וקבע כי לפי דעתו אין כל מניעה לפנות את המשפחה. נזכיר כי את תביעת הפינוי הגישה הקק"ל (באמצעות חברת הבת שלה הימנותא), אך לימים הסתבר שהקק"ל העמידה את משאביה ואת שמה הטוב עבור מתנחלי עמותת אלע"ד שעומדים מאחורי התביעה וצפויים לקבל מקק"ל את הבית אם חלילה יפונה. באפריל 2021, ביקש בית המשפט העליון את עמדת היועמ"ש בנושא זה, כפי שעשה גם בנוגע לתביעות הפינוי בבטן אלהווא בסילוואן. בית המשפט העליון צפוי לתת החלטה בימים הקרובים לגבי המשך הדיון בתיק, וסביר להניח כי ייקבע מועד לדיון בו יישמעו עמדות כל הצדדים, כולל עמדת היועמ"ש.
לפני חודשים אחדים פנו 34 חתני וכלות פרס ישראל, 125 אינטלקטואלים, אנשי אקדמיה ואמנים בעלי שם עולמי וגורמים נוספים לקק"ל בדרישה שיימנעו את העוול ויניחו למשפחת סומרין לנפשה. כעת מסתבר שגם ממשלת ישראל מצטרפת למעשה לדרישת הפינוי.
שלום עכשיו: במקום להתערב ולעשות צדק, ממשלת ישראל באמצעות היועמ"ש, הופכת לשותפה ישירה לפשע ולעוול לא יסולח. היועמ"ש בוחר להתעלם מהפשע והעוול הזועקים לשמיים שעומדים מאחורי תביעת הפינוי, ונתפס לדיקדוקים בקוצו של יוד בשאלות כאילו משפטיות, כדי לסייע בידי המתנחלים להשתלט על עוד נכס בסילוואן. טביעות האצבע של המדינה מרוחות על כל התיק של משפחת סומרין. מדובר במהלך פוליטי שבו התגייסו מנגנונים ממשלתיים כמו האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומינהל מקרקעי ישראל וגם קק"ל, כדי לנשל פלסטינים מנכסיהם במזרח ירושלים ולהכניס במקומם מתנחלים.
רקע: התביעה נגד משפחת סומרין
משפחת סומרין נפלה קורבן לשיטה נלוזה שפותחה ע"י גורמים בממשלת הליכוד בשנות ה-80', יחד עם עמותות מתנחלים והקרן הקיימת לישראל, לפיה המתנחלים וקק"ל יזמו הכרזה של נכסים בסילוואן כ"נכסי נפקדים", ולאחר מכן נמכרו הנכסים הללו ע"י המדינה לקק"ל וממנה הועברו למתנחלים. השיטה נחשפה ונעצרה ע"י ממשלת רבין שהקימה ועדת חקירה בנושא ("ועדת קלוגמן"), אך הנכסים עצמם לא הוחזרו לידי הפלסטינים.
וכך עבדה השיטה במקרה של משפחת סומרין: ב-1987 הכריז האפוטרופוס לנכסי נפקדים על בית משפחת סומרין כנכס נפקד, מאחורי גבה של משפחת סומרין וללא ידיעתה. האפוטרופוס התבסס על תצהיר שהגיע אליו ביוזמת קק"ל והמתנחלים לפיו בעל הבית, חאג' מוסא סומרין, הדוד של משפחת סומרין שמתגוררת בבית, היה נפקד.
לימים התברר שחאג' מוסא סומרין לא היה נפקד והוא התגורר בסילוואן עד מותו ב-1983 (אפילו בדיקה בסיסית במרשם התושבים לא נעשתה), אך הדבר לא הפריע לאפוטרופוס לנכסי נפקדים להכריז על הנכס כ"נכס נפקד" כי בניו של חאג' מוסא הינם נפקדים. גם הכרזה זאת נעשתה ללא בירורים, האמנם הבנים נחשבים נפקדים והאם הם היורשים היחידים של מוסא, ולא נעשתה כל פנייה למשפחה שמתגוררת בנכס. הנכס הועבר מהאפוטרופוס לרשות הפיתוח וממנה לקק"ל. קק"ל חתמה על הסכם סודי עם עמותת אלע"ד לפיו העמותה תדאג לייצוג המשפטי בתביעת הפינוי, ובתמורה תקבל לידיה את הבית.
התביעה נגד משפחת סומרין הוגשה לראשונה ע"י קק"ל בשנת 1991 באמצעות חברת הבת שבבעלותה, הימנותא, ואחרי שהפסידה, וערערה, ושוב הפסידה, הגישה תביעה מחדש. הפעם נצחה בביהמ"ש השלום והמחוזי וכעת הנושא מובא בפני בית המשפט העליון. במשך 30 שנה משפחת סומרין נאבקת כדי למנוע את הפינוי שלה, וכעת סכנת הפינוי קרובה מתמיד.
נזכיר שמדובר בנכס אסטרטגי שנמצא עשרות מטרים בלבד ממסגד אלאקצא, ושבצמוד לו הקימו מתנחלי עמותת אלע"ד את מרכז המבקרים "עיר דוד". השתלטות על הנכס הזה, תאפשר לעמותת אלע"ד להשלים רצף שליטה ענק בכניסה לסילוואן, לבצע בו חפירות ולהגדיל את מרכז המבקרים לצמצם עוד יותר את הנוכחות הפלסטינית באזור הרגיש הזה.
להרחבה על השימוש בחוק נכסי נפקדים כדי להשתלט על נכסי פלסטינים במזרח ירושלים ראו דו"ח שלום עכשיו "מספחים ומנשלים".
עמדת היועמ"ש
היועץ המשפטי לממשלה בחר להתעלם מההקשר וניגש לעסוק בפרטי הסוגיות המשפטיות שעולות בתיק בלי להתייחס לדרך הנפשעת שבה השיגה הקק"ל (ולמעשה עמותת אלע"ד) את הבעלות על הנכס, בהליך מפוקפק של הכרזה על "נכסי נפקדים" והעברתם לקק"ל.
כדי להבין את עמדת היועמ"ש צריך להכיר את פרטי השתלשלות התיק ב-30 השנים מאז החלה התביעה הראשונה של קק"ל ב-1991:
1991 – קק"ל (הימנותא) מגישה תביעת פינוי נגד משפחת סומרין (ת"א 5980/91).
1994 – שופטת בית המשפט השלום יהודית צור פסקה כי ההכרזה על הנכס כנפקד נעשתה שלא כדין ולכן תביעת הפינוי נדחית. הסתבר שהאדם שהוכרז כנפקד, מוסא סומרין, כלל לא היה נפקד אלא התגורר כל חייו עד מותו בביתו בסילוואן.
1996 – בערעור שהגישה הימנותא על פסק הדין (ע"א 21/95), קבע בית המשפט המחוזי כי הכרזת הנכס כנפקד היתה כשרה (משום שבניו של ה"נפקד" מוסא מתגוררים בחו"ל והם נחשבים נפקדים), אך החזיר לבית ממשפט השלום את הדיון בשאלה האם למשפחת סומרין יש זכויות בנכס מכוח הסכם או מכוח רשות, שיכולים לגבור על זכויות הימנותא. יש לציין שבבית מתגוררת משפחת האחיין של מוסא, שהתגורר איתו במשך שנים ארוכות בבית.
1999 – בית משפט השלום (השופט רפי שטראוס) קבע כי למשפחת סומרין יש זכות בנכס מכוח הסכם רכישה שנחתם בין בעל הבית (שבניו הוכרזו אח"כ כנפקדים), לבין אבי משפחת סומרין (האחיין שלו), וכן מכוח רשות שהוא נתן להם להתגורר בבית. הערעור שהגישה הימנותא על פסק הדין נדחה.
1999 – משפחת סומרין הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי שבה ניסתה לרשום את הנכס על שמה, אך נכשלה בכך.
2005 – בעקבות זאת הגישה הימנותא תביעת פינוי חדשה ולאחר שנים ארוכות של דיונים קיבל בית משפט השלום ב-20/9/19 את התביעה ופסק שעל משפחת סומרין לפנות את ביתה.
ב-30/6/20 נדחה הערעור שהגישה משפחת סומרין לבית המשפט המחוזי, וכעת נמצא בפני בית המשפט העליון בקשת רשות הערעור של המשפחה שבה ביקש בית המשפט את עמדת היועמ"ש.
השאלה המשפטית שאליה מתייחס היועמ"ש
השאלה המשפטית המרכזית שבפני בית המשפט העליון כעת היא השאלה האם ניתן היום לבטל את פסק הדין החלוט מ-1999, שקבע כי לאבי משפחת סומרין, מוחמד סומרין, יש רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס, או שמא צדקו בית המשפט השלום והמחוזי כשקבעו שלמשפחה אין יותר רשות שכזאת. היועץ המשפטי לממשלה מנתח בתגובתו את סוגיית הרשות בדיני מקרקעין, וקובע כי הנסיבות שהשתנו מאז פסק הדין מ-1999, מאפשרות את הבחינה המחודשת של שאלת הרשות, וכי צדקו בית המשפט השלום והמחוזי כשקבעו שרשות זאת כבר לא עומדת למשפחה.
ראשית, טוען היועמ"ש כי פסק הדין מ-1999 לא התייחס כלל לאפשרות שהבעלים חוזר בו מהרשות שנתן כי הקק"ל, שהיתה הבעלים באותו זמן, לא טענה שהיא מבקשת לבטל את הרשות, אלא הכחישה שהיתה בכלל רשות. רק כעת, בתביעה הנוכחית, מודיעה הקק"ל שהיא לא נותנת למשפחה שום רשות להתגורר בבית, ולכן מדובר בשאלה חדשה שלא היתה בפני בית המשפט ב-1999 ואין לגביה "מעשה בית דין".
חשוב להדגיש שבהקשר הזה היועמ"ש לממשלה מתעלם לחלוטין מהנסיבות שבהן הגיע הנכס לידי קק"ל, כאילו שהיה מדובר ברכישה מהבעלים המקורי ולא בהשתלטות בדרכים ערמומיות שחוקיותן מוטלת בספק על הנכס.
בנוסף טוען היועמ"ש כי מכיוון שאבי המשפחה, מוחמד, שקיבל את הרשות, נפטר זה לא מכבר, קיימת שאלה האם הרשות שניתנה לו עוברת בירושה גם לאלמנתו ולילדיו.
שתי השאלות הללו הן שאלות חדשות שלא נדונו ב-1999 ולכן, לדעת היועמ"ש, היה מקום לפתוח את הדיון בהם ופסק הדין מ-1999 לא חל עליהן. מסקנתו הסופית של היועמ"ש היא כי צדקו בית המשפט השלום והמחוזי כשקיבלו את התביעה וקבעו כי למשפחת סומרין אין שום רשות להיות בבית ועליה לפנותו.