ביום שני הקרוב, 25/10, ידון בית המשפט העליון בערעור של משפחת דוויק מבטן אלהווא בסילוואן נגד הכוונה לפנותה מביתה, בתביעת פינוי שהגישו נגדה מתנחלים. להכרעה בתיק הזה תהיה השפעה על עוד עשרות משפחות בסילוואן שנמצאות בהליכי פינוי דומים. כמו במקרה של שייח ג'ראח, גם בבטן אלהווא, מנצלים מתנחלים את החוק המפלה שחוקקה הכנסת לפיו ליהודים מותר לקבל חזרה נכסים שאבדו להם במלחמה ב-1948 (בעוד שחוק אחר מונע זאת מפלסטינים).
בית המשפט העליון ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה להתייצב ולהביע את עמדתו בשורה של סוגיות משפטיות שעולות בתיק, ככל הנראה בשל ההשלכות מרחיקות הלכת של ההליך על מאות תושבים ועל המצב המדיני והביטחוני בירושלים. בתגובה לקונית, של עמוד אחד, הודיע היום היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט כי הוא מתייצב לדיון, אך הוא סבור כי אין צורך להיכנס לכל השאלות העקרוניות שהעלה בית המשפט. לשיטתו, בתיק הקונקרטי של משפחת דוויק, מספיקה ההכרעה בסוגיית ההתיישנות כדי לקבוע את גורלה, ואין צורך לקבוע עמדות עקרוניות בשאלות נוספות.
במילים אחרות, בעוד שהיועץ המשפטי לממשלה מסכים להתייצב בבית המשפט, הוא לא נוקט עמדה לגופו של עניין. מבחינה פרקטית, היועמ"ש משאיר את האפשרות פתוחה להביע עמדה לגופו של עניין, ככל שיידרש מבית המשפט בתיק הזה או בתיקים אחרים.
שלום עכשיו: תשובת היועמ"ש אומרת למעשה שמבחינת ממשלת ישראל, אין שום בעיה לזרוק מאות תושבים מביתם, על בסיס חוק מפלה, וכל זאת לטובת התנחלות. ממשלה שמתהדרת בשמירת סטטוס קוו מדיני לא תוכל להרשות לעצמה לאפשר פינויים המוניים של משפחות פלסטיניות במזרח ירושלים. מדובר בשינוי סטטוס קוו בעל השלכות הרסניות לכל פתרון מדיני עתידי או כפי שהיועמ"ש עצמו מנסח –שיקולים מדיניים כבדי משקל. לממשלה ניתנה כאן הזדמנות לנסות למנוע את העוול המוסרי ואת האיוולת המדינית, אך במקום לנקוט עמדה היא בחרה להישאר כמתבוננת מהצד, כאילו הסיפור של סילוואן, כמו של שייח ג'ראח, הוא עניין משפטי ולא עניין פוליטי.
להודעת היועץ המשפטי לממשלה מ-20/10/21, ראו כאן
להרחבה על תיק הפינוי של משפחת דוויק ראו כאן.
משפחת דוויק בביתה בבטן אלהווא, סילוואן, אוקטובר 2021. תצלום: טלי מאייר
הסוגיות המשפטיות שעל הפרק
כל הדיונים בתביעות הפינוי של המתנחלים בבטן אלהווא, נסובו סביב שאלות מהמשפט הפרטי (בתחומים של קניין, הקדשות, התיישנות וכיו"ב), כאילו מדובר בשני צדדים אזרחיים שווים בסכסוך על זכויות בנכס. התמונה המלאה, ההקשר והבסיס החוקי המפלה לא נדונו עד כה בבית המשפט (בית המשפט יכריע ביום שני אם הוא נותן פתח לטענות מהתחום הזה, כפי שנראה להן).
הסוגיות המשפטיות המרכזיות שעולות ושבהן נדרשה עמדת היועמ"ש הן:
התיישנות – משפחת דוויק רכשה את ביתה בשנת 1965 ממי שהחזיק בנכס ומכר לה אותו כדין. לטענתה, מאז ועד למועד הגשת תביעת הפינוי חלפו עשרות שנים, ולפי חוק ההתיישנות, המתנחלים איבדו את זכותם לתבוע את הפינוי.
טענת המתנחלים היא שאת שנות ההתיישנות יש להתחיל לספור רק מהרגע שבו הם קיבלו לידיהם את השליטה בנכס מידי האפוטרופוס הכללי הישראלי בשנת 2002, וכי במהלך כל השנים מאז 1967 ועד 2002 כשהנכס היה בידי האפוטרופוס הכללי הוא נחשב "מקרקעי ציבור" ולכן ההתיישנות לא חלה עליו. בית המשפט קיבל את הטענה הזאת.
דיני הקדש – בסוף המאה ה-19 החל לפעול בבטן אלהווא הקדש יהודי, "הקדש בנבנישתי" שבנה בתים עבור עניי ירושלים, בעיקר ליהודים תימנים. בשם ההקדש הזה פועלים היום אנשי עטרת כהנים לפינוי המשפחות הפלסטיניות. אחת השאלות המשפטיות שעלו בדיונים היתה האם ההקדש היה הבעלים של הקרקע או רק של המבנים שהיו על הקרקע. שאלה זו קשורה בדין העותומני של הקדשות ובהגדרת סוג הקרקע. אם, כפי שטוענים הפלסטינים, הבעלות של ההקדש היא רק במבנים ולא בקרקע, הרי שהמבנים נהרסו כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת ולכן להקדש אין יותר נכסים. בית המשפט לא קיבל את הטענה.
בניה ונטיעה במקרקעי הזולת – לפי חוק המקרקעין, בתנאים מסויימים כאשר מישהו בונה בתום לב במקרקעין של מישהו אחר, יש לו זכות לרכוש את המקרקעין ולא ניתן לפנותו. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי כאשר הקרקע היתה בידי האפוטרופוס הכללי היא נחשבה "מקרקעי ציבור" שבהם הסעיף לא חל, ובנוסף נקבע כי לא כל התנאים שבסעיף חלים במקרה הקונקרטי.
בית המשפט ביקש את עמדת היועמ"ש בשאלות הכרוכות בסוגיות הללו, אך כאמור היועמ"ש העדיף להתחמק מלהתייחס לגופם של דברים וטען שאין בכך צורך כי ניתן להגיע למסקנה (שיש לפנות את המשפחות) גם בלי להידרש להן.
הפיל שבחדר: ההקשר שלא נדון בבית המשפט והנסיון להביא אותו בפני השופטים
כל הדיונים המשפטיים סביב תביעות הפינוי עוסקים רק במשפט הפרטי ומתעלמים מהתמונה המלאה ומההקשר של תביעות הפינוי: מדובר במשפחות פלסטיניות שהן חלק מאוכלוסיה מוחלשת ומופלית, הן מבחינת זכויותיה המשפטיות והן מבחינת מדיניות ומשאבים, הניצבות אל מול מערכת מאורגנת, במעורבות המדינה, שמבקשת לנשל אותן מבתיהן. כל המשפחות נכנסו לנכסים כדין (לא מדובר בפולשים), ומתגוררות בהן עשרות שנים זה כמה דורות.
בחודש יולי 2021, הגישה קבוצה של מומחים מתחום המשפט הבינלאומי של זכויות אדם לבית המשפט העליון בקשה להצטרף כידיד בית המשפט בערעור של משפחת דוויק. המומחים, פרופ' איל בנבנישתי, פרופ' ארנה בן נפתלי, ד"ר נטלי רוז דודזון ופרופ' דוד קרצמר, המיוצגים ע"י עו"ד מיכאל ספרד ועו"ד חגי בנזימן, הגישו חוות דעת משפטית שקובעת שלפי המשפט הבינלאומי, שחלקים נרחבים ממנו מהווים חלק אינטגרלי משיטת המשפט הישראלי, לתושבים הפלסטינים יש זכות למגורים, שמשמעותה הזכות להמשיך להתגורר בנכס שהוא ביתם כבר עשרות שנים, ויתר על כן, קיימות להם גם זכויות קנייניות בבתים.
חוות הדעת עוסקת בגישה שהתפתחה במשפט הבינלאומי של זכויות האדם אשר שמה דגש על הקשר של מוחלשות קבוצתית של הדיירים והיותם סובלים מאפליה מערכתית וממוסדת. בהינתן מצב זה, קובעת חוות-הדעת, זכותם של הדיירים הנובעת מזכות האדם למגורים וספיציפית למגורים בביתם ובבית משפחתם – גוברת בתנאים מסוימים על זכותו של הבעלים המקורי, או מי שהחליף אותו, להשיב לעצמם את החזקה בנכס. המומחים הביאו דוגמאות רבות מהעולם למקרים שבהם הוחלט לאפשר לדיירים ותיקים להמשיך להתגורר בבתים אפילו שנקבע שהם אינם הבעלים המקוריים.
לפי חוות הדעת, גם אם בית המשפט יגיע למסקנה שהבעלות היא אכן של המתנחלים (דבר השנוי במחלוקת ותלוי ועומד בפני בית המשפט), עדיין אין זה אומר שהם זכאים לסעד של פינוי המשפחות מבתיהן. בית המשפט יכול לפסוק כי הם זכאים לפיצוי במקום פינוי המשפחות וחוות-הדעת קובעת שבמקרה כזה המדינה היא זו שתצטרך לשלם אותו.
ביום שני ידון בית המשפט גם בשאלה האם לשמוע את טענות המומחים, אם לקבל אותם כידידי בית המשפט, ואם לעסוק בסוגיות שהם מעלים.