מאמר מאת חגית עופרן – פורסם בהארץ, 29/3/21
לפני שבועיים חשף ניר חסון בהארץ כי עיריית ירושלים סירבה לעכב מימוש צווי הריסה לבתים של כ-1,500 מתושבי ירושלים בשכונת הבוסתאן בסילוואן. בכך נסוגה העירייה בראשות משה ליאון, מהסכמה שהתגבשה אחרי שקודמו בתפקיד, ניר ברקת, ביקש להרוס את בתי השכונה לטובת פארק תיירותי שתכננו מתנחלים.
מדיניות כזאת, שבה פועלת עיריית ירושלים נגד תושביה שלה במזרח העיר, מאפיינת למעשה את כל ראשי העיר לדורותיהם. כך גם אין זה מפתיע שכאשר בימים אלה חרב הגירוש מונפת מעל ראשיהן של מאות משפחות פלסטיניות בשייח ג'ראח ובסילוואן בתביעות פינוי שהגישו מתנחלים, בעיריית ירושלים משתפים פעולה דווקא עם התובעים בתקציבים ובקידום תכניות.
אך לא תמיד זה היה המצב. טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים שנבחר בשנות ה-60' ועמד בראשה בשנים המכוננות שאחרי 1967 עד 1993, היה אמנם האדריכל של הניסיון ליצור "ירושלים מאוחדת" ושל הקמת השכונות הישראליות מעבר לקו הירוק, אך בניגוד לבאים אחריו התדמית הציבורית שדבקה בו היתה כמי שאיכפת לו מתושבי העיר הפלסטינים.
באוקטובר 1991 נכנסו לראשונה מתנחלי עמותת אלע"ד לבתים בסילוואן. הכניסה לבתי פלסטינים באישון לילה עוררה סערה, וראש העיר באותם ימים, טדי קולק שהתנגד נחרצות להתנחלות בלב השכונות הפלסטיניות, יצא בצעד חריג במחאת יחיד, להפגנה מול ההתנחלות בסילוואן.
טדי קולק במחאה על ההתנחלות בסילוואן צילום: ירון קמינסקי, חדשות.
מכתבים שהתגלו לאחרונה במחקר של שלום עכשיו, מגלים שלא היתה זאת רק מחאה נגד הפרובוקציה והפגיעה ב"ירושלים השלמה", כדבריו, אלא שקולק היה נסער מהעוול שנגרם למשפחות הפלסטיניות תושבות העיר ועשה מאמצים למנוע אותו.
ב-1992 הקימה ממשלת רבין ועדת חקירה שבחנה את המעורבות הממשלתית בהשתלטות של עמותות מתנחלים על בתי פלסטינים במזרח ירושלים (ועדת קלוגמן). הועדה מצאה כי בניצוחו של השר אריאל שרון, הוקם מנגנון של גופים ממשלתיים (האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מינהל מקרקעי ישראל, משרד השיכון, האפוטרופוס הכללי ואחרים) שפעלו להשתלטות על נכסי פלסטינים והעברתם לעמותות מתנחלים במימון המדינה. ממשלת רבין הפסיקה את המשך פעילות המנגנון, אך נמנעה מלפרק אותו מן היסוד ומלבטל את מה שכבר נעשה. כך נותרו המשפחות הפלסטיניות שנפלו קורבן לפעילות המנגנון, להתמודד לבדן עם תוצאותיו בבתי משפט מול גורמים רבי עוצמה כמו קק"ל ועמותות המתנחלים.
טדי קולק לא היה יכול לשאת את זה. הוא החל לפנות לשורה ארוכה של גורמים, גם כאלה שלא יכלו לסייע, בניסיון להחזיר את המצב לקדמותו ולאפשר למשפחות הפלסטיניות להמשיך להתגורר בבתיהן ללא הפרעה. כך למשל, במכתב לשר המשפטים מ–4 בפברואר 1993 הלין קולק על העוול:
המדינה הודתה, איפוא, כי ההכרזות לגבי נכסים אלו כנכסים נפקדים נעשו שלא כדין. יחד עם זאת אין המדינה נוקטת כל עמדה בשאלה מה תוצאות בטלות ההכרזות ומה דין הנכס. על פי כתבי ההגנה מבקשת המדינה כי אותן משפחות ערביות אשר התגוררו בנכסים לפני הכרזתם כנפקדים, ימציאו ראיות אלו ואחרות כדי להוכיח בעלות בנכסים. […] דומני, כי לאחר שנערכה הבדיקה ונמצא כי ההכרזה בדבר היות הנכסים נכסים נפקדים נעשתה שלא כדין, יש להחזיר לאלתר את המצב לקדמותו, ולאפשר לאותן משפחות ערביות שגרו בנכסים במשך עשרות בשנים לשוב ולהתגורר באותם בתים. שאלת הבעלות אינה צריכה להיחתך על ידי המדינה והחזרת החזקה לידי המשפחות הערביות לא צריכה להקנות להן זכויות אל מעבר למה שהיה להן קודם להפקעה הבלתי חוקית. […] פתרון הנושא הינו בעל חשיבות עליונה ליכולת שלנו להמשיך ולדאוג לדו קיום בעיר. (ההדגשות אינן במקור.)
מתוך מכתב של טדי קולק לשר המשפטים דוד ליבאי, 4/2/1993
ב–9 במארס 1993 פנה קולק למבקרת המדינה לאחר פגישה עימה וביקש שתפתח בחקירה ביחס לממצאי דו"ח קלוגמן. במכתבו ציין:
"הייתי רוצה להדגיש, גם אם ברור לי, שהדבר אינו בסמכות מבקרת המדינה, שלאחר שנערכה בדיקה ונמצא כי ההכרזה בדבר היות נכס נפקד, נעשתה שלא כדין – יש להחזיר את המצב לקדמותו. יש חשיבות גדולה לתיקון העוול שנעשה לכמה מתושביה הערבים של העיר ומבחינתם הצדק חייב להראות ולא רק להעשות – ואף זאת בתהליך ארוך ומייגע עם סיבוכים משפטיים". (ההדגשה אינה במקור).
ב–14 במארס 1993 פנה קולק לשר החוץ שמעון פרס וביקש שיפעל להשבת הנכסים לפלסטינים. במכתבו הוא תיאר בקצרה את ממצאי דו"ח קלוגמן והדגיש:
"כל זה עדיין לא החזיר נכס אחד לדיירים הערבים שהתגוררו בנכסים אלה בעבר. עלינו החובה להוכיח שהצדק ייעשה ולא רק ידברו עליו בבתי המשפט. ברור שהדבר יקל בהרבה על היחסים בעיר אבל יכולה להיות לזה השפעה שולית חיובית על המו"מ הגדול. אתקשר עמך מחר כדי לשמוע אילו צעדים אתה יכול לעשות בעניין זה…" (ההדגשות אינן במקור.)
יומיים לאחר שֶשַׂר האנרגיה פרופ' אמנון רובינשטיין ביקר בירושלים, כתב לו ראש העירייה קולק ב–30 באפריל 1993 כדברים הבאים:
"אני מבקש התערבותך במסגרת הממשלה ע"מ שיתוקן העוול, יוחזרו הנכסים לבעליהם החוקיים וכך יעשה צדק. אני סבור כי גם אם בעלי הנכסים הערביים אינם יכולים להוכיח את בעלותם על הנכסים הללו, לפחות יש להחזיר את המצב לקדמותו" (ההדגשה אינה במקור).
מתוך מכתב של טדי קולק לשר החוץ שמעון פרס, 14/3/93
אלה הם רק ארבעה מכתבים שהגיעו לידינו. לא ידוע לנו אם קולק פנה לגורמים נוספים או נקט צעדים אחרים, אך ניכר שהנושא בער בעורקיו. לצערנו, מאמציו לא צלחו, ואת המחיר ממשיכות לשלם המשפחות הפלסטיניות. מאות משפחות פלסטיניות נמצאות היום בסכנת פינוי בתביעות שהגישו נגדם מתנחלים שמתבססים למעשה על אותו מנגנון שהקים שרון בשנות ה-80'.
בתחילת אפריל ידון בית המשפט העליון בעירעורה של משפחת סומרין מסילוואן, שביתה הוכרז כ"נכס נפקד" ב-1987 ונמסר לקק"ל שתובעת את פינויה עבור עמותת אלע"ד. במשך 30 שנה מנסה המשפחה להחזיק מעמד במאבקים משפטיים יקרים ומתישים, ונדמה שכעת היא מגיעה לקו הסיום. אך כיום אין ראש עיר, לא מכהן ולא לשעבר, שיעמוד לצדה. בירושלים של 2021, כאשר מאות משפחות ירושלמיות נמצאות בסכנה מיידית של גירוש מביתן לטובת מתנחלים, על בסיס חוקים מפלים ומדיניות אכזרית, לא נמצא אף גורם בעירייה ואף לא במסדרונות השלטון, שיעמוד לצידן ויעצור את העוול.