האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים הגיש תביעת פינוי נגד 12 קשישים פלסטינים, בני משפחת באשא, המתגוררים מאז שנות ה-30 בבניין בן שלוש קומות בעיר העתיקה בירושלים. לטענת האפוטרופוס הכללי, הבית שייך להקדש יהודי שניהל בראשית המאה ה-20 את ישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה וכעת הוא דורש את הפינוי לטובת ישיבת עטרת כהנים. בני משפחת באשא מתגוררים בבית מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 מכוח הסכם עם הישיבה, ובמשך כל חייהם, גם אחרי 1967, איש לא ערער על זכותם בנכס, גם לא האפוטרופוס הכללי שנזכר להגיש את התביעה ב-2018, 50 שנה אחרי שהחל לנהל את נכסי היהודים במזרח ירושלים.
ב-2/3/2025 קיבלה השופטת בלהה יהלום בבית משפט השלום בירושלים את התביעה והורתה על פינוי הבניין. לאחר מכן, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המשפחה ובדצמבר 2025 דחה גם בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור וקבע כי על בני משפחת באשא להתפנות מביתם עד 26/4/2026 לטובת מתנחלי עטרת כהנים.
שלום עכשיו: זהו עוול שזועק לשמיים. בעוד שמאות אלפי ישראל מתגוררים בבטחה בנכסים שהיו לפני 1948 של פלסטינים, במזרח ירושלים החוק מאפשר לנשל פלסטינים מבתים שהיו לפני 1948 של יהודים. הממשלה הקימה מנגנון לנישול וגירוש של פלסטינים במזרח ירושלים והאפוטרופוס הכללי, שהוא גוף ממשלתי, הפך לזרוע ביצוע מרכזי למדיניות זו. לצד עשרות תביעות פינוי שהגיש האפוטרופוס בשנים האחרונות נגד פלסטינים, הוא גם החל ליזום ולקדם תכניות בניה להתנחלויות חדשות בתוך שכונות פלסטיניות בירושלים. השימוש בחוק המפלה שמאפשר מימוש של "זכות השיבה" ליהודים, בעוד שחוק אחר מונע זאת מפלסטינים, הוא לא רק מעשה לא מוסרי אלא הוא גם שומט את הקרקע מטענותיה של ישראל נגד מימוש זכות השיבה לפלסטינים.
מופיד באשא בביתו בעיר העתיקה, אפריל 2026
שמרו על הישיבה ונכסיה – וכעת נזרקים מביתם
מופיד באשא נולד בעיר העתיקה ב-1950 בבית שבו הוא מתגורר עד היום ובו גידל את שלושת ילדיו. אביו, מוחמד באשא היה השומר של ישיבת "תורת חיים" שפעלה בשני מבנים בעיר העתיקה בראשית המאה ה-20. בתמורה לשמירה על הישיבה ואנשיה, קיבלו מוחמד באשא ואביו שכר חודשי ומגורים במתחם הישיבה. בהמשך, בשנות ה-40, רכשה משפחת באשא חלקים ממבני הישיבה, ולקראת 1948 כאשר הישיבה כבר לא יכלה להמשיך לפעול בעיר העתיקה, היא השכירה את המתחם כולו למשפחת באשא בחוזה שכירות.
בסוף המלחמה ב-1948 נותרה העיר העתיקה בידי השלטון הירדני. "אבא לא נתן לאף אחד להיכנס למתחם ולבזוז את הישיבה. הוא נעל את כל הספרים, הרהיטים ותשמישי הקדושה באחד החדרים ושמר עליהם לאורך כל השנים, אפילו שהוא לא יכול היה לדעת אם ומתי יוכל להשיב את הציוד לישיבה", סיפר מופיד באשא. "ב-1967 כאשר כבשה ישראל את העיר העתיקה, אבא החזיר הכל לישיבה. אפילו כתבו על כך כתבות בעיתונים".
כתבה על אביו של באשא ששמר על נכסי הישיבה, מעריב, יוני 1967
כאשר שאלו את חיים הרצוג, שהיה המושל הראשון של הגדה המערבית ב-1967 ממה הוא התרגש כשהיה בתפקיד הוא סיפר:
"התרגשתי כאשר שמעתי על אותו ערבי זקן ששמר בעליית דירתו את כל אלפי הספרים של ישיבת "תורת חיים" ולא הניח לנגוע בהם. התברר לי כי אביו של הערבי הזה היה "הגוי של שבת" ב"תורת חיים" וכאשר עזבו היהודים את העיר העתיקה ראה בנו, כייעוד וכחוב של כבוד, לשמור על כל ספרי הקודש ששרדו. הישיש הערבי שמר בצורה נפלאה את הספרים ואפילו את לוחות השיש שהתנוססו על כתלי הישיבה. לאות תודה סיפקנו לו מזון ואף היתרנו לו להישאר ולהתגורר בדירתו" (רפאל בשן, מעריב, 7/7/1967).
אחרי 1967 החל לפעול בבניין הישיבה בית כנסת לצד הדירות של המשפחות הפלסטיניות, וב-1983 נכנסה לפעול בבניין ישיבת עטרת ירושלים של עמותת עטרת כהנים.
בזכות משפחת באשא, ישיבת תורת חיים היא הישיבה היחידה מבין עשרות ישיבות ובתי כנסת שפעלו בעיר העתיקה לפני 1948, שהציוד שלה נשמר ולא נבזז ונשדד. אך כעת, מבקשים אנשי ישיבת עטרת כהנים בעזרת האפוטרופוס הכללי לגרש את המשפחה מביתה.
הבסיס לתביעה: חוק ליהודים בלבד
התביעה מבוססת על חוק הסדרי משפט ומינהל שחוקקה הכנסת בשנות ה-70, לפיו נכסים שהיו של יהודים לפני 1948 במזרח ירושלים חוזרים לבעליהם, בעוד שחוק אחר מונע זכות כזאת מפלסטינים שאיבדו נכסים ב-1948 במערב העיר ובישראל כולה (ראו: עיר אחת, שני חוקים). לאורך השנים מימשו הרשויות בישראל את החוק לא רק על נכסים פנויים או שטחים פתוחים, אלא גם הביאו לפינוי של פלסטינים מבתיהם לטובת מתנחלים. אך בניגוד למקרים דומים בעבר, הפעם את התביעה לא הגישו מתנחלים שהצליחו לקבל לידיהם את הזכויות מהיורשים של הנכסים, אלא האפוטרופוס הכללי בעצמו. בתור גוף ממשלתי האפטורופוס הכללי נהנה מיתרונות דיוניים בבית המשפט, והוא ניצל מעמדו כרשות ציבורית-ממשלתית כדי לשכנע את בית המשפט לקבל את התביעה, כפי שנראה להלן.
הכניסה למבנה ישיבת תורת חיים, רחוב הגיא בעיר העתיקה בירושלים
התנהלות האפוטרופוס הכללי
האפוטרופוס הכללי הוא הגוף הממשלתי הפועל במשרד המשפטים שאחראי, בין השאר, על ניהול הנכסים במזרח ירושלים שהיו בבעלות יהודית לפני 1948. נכסים אלה נוהלו ע"י הממונה הירדני לנכסי אוייב עד 1967. הממונה הירדני שמר על הבעלות היהודית המקורית, והשימוש היחיד שהוא עשה בנכסי היהודים היה לצרכים ציבוריים ולהשכרה לדיירים פלסטינים (בניגוד למדינת ישראל שהעבירה את הבעלות של נכסי הפליטים הפלסטינים לצדדים שלישיים).
אחרי 1967, כשקיבל האפוטרופוס הכללי את הנכסים לניהולו, הוא המשיך את חוזי השכירות עם הדיירים הפלסטינים בנכסים הללו, דאג לגבות מהם דמי שכירות וטיפל בנכסים. במקרה שבעלי הנכס המקוריים או יורשיהם ביקשו מהאפוטרופוס, הוא שחרר להם את הנכס בהתאם לחוק הסדרי משפט ומינהל.
לאורך השנים, עמותות מתנחלים ניצלו את המצב הזה והצליחו להשיג בעלות ושליטה בנכסים רבים באמצעות יורשיהם החוקיים, וקיבלו את הנכסים מהאפוטרופוס הכללי. אחר כך הם הגישו תביעות פינוי נגד הדיירים הפלסטינים שהתגוררו בנכסים ובמקרים רבים הצליחו לנשל מהם את הפלסטינים ולהקים במקומם התנחלות. כך קרה למשל בשייח ג'ראח, בעיר העתיקה, ובבטן אלהווא בסילוואן.
אך בשנים האחרונות הפך האפוטרופוס הכללי לכלי מרכזי לנישול פלסטינים ממזרח ירושלים. האפוטרופוס החל להגיש בעצמו תביעות פינוי נגד פלסטינים ובמקביל החל ליזום ולקדם תכניות בנייה להתנחלויות בשכונות פלסטיניות במזרח ירושלים. בין השאר מקדם האפוטרופוס תכנון התנחלויות באבו דיס ("קדמת ציון"), אום ליסון, אום טובא ("נופי רחל") בית צפאפה ("גבעת שקד") ובשייח ג'ראח ("נחלת שמעון").
שינוי זה קרה במקביל למינוי של חננאל גורפינקל, פעיל לייהוד מזרח ירושלים המתגורר בהתנחלות נוף ציון שבג'בל מוכבר, לאחראי על הנכסים הללו ביחידת האפוטרופוס הכללי ב-2017. באותם ימים שכר האפוטרופוס הכללי את שירותיו של עו"ד אבי סגל, המייצג את עמותות המתנחלים אלע"ד ועטרת כהנים, שהגיש בשם האפוטרופוס לפחות 11 תביעות פינוי כלפי פלסטינים. אחת התביעות הללו היתה התביעה נגד משפחת באשא בעיר העתיקה. האפוטרופוס הכללי ניצל לרעה את היתרונות הדיוניים שניתנות לו כגוף ממשלתי ואת מעמדו כדי להביא לגירוש המשפחה.
חוסר תום לב בהתנהלות האפוטרופוס הכללי
התנהלות האפוטרופוס הכללי בתביעה נגד משפחת באשא רצופה בחוסר תום לב ובניצול לרעה של מעמדו כגוף ממשלתי. ראשית, האפוטרופוס הגיש את תביעת הפינוי למרות שהיה כבר בקשר עם נציגי הישיבה על שחרור הנכס, והמשיך בתביעת הפינוי גם אחרי ששחרר את הנכס בשנת 2020. מרגע שהנכס שוחרר, לאפוטרופוס הכללי אין עוד קשר לנכס, אך בכל זאת הוא המשיך בתביעה.
האפוטרופוס שכר את עורך הדין אבי סגל, שהוא כאמור עורך הדין של עמותת עטרת כהנים, שהיא גם הנהנית מהנכס הזה, ופעל למעשה בניגוד עניינים.
מעבר לכך, האפוטרופוס פעל בשיהוי גדול. במשך למעלה מ-50 שנה, משנת 1967 עד 2018, משפחת באשא התגוררה במבנה הישיבה, בהמשך לחוזה השכירות שלה עם הישיבה משנות ה-40, בלי שאף אחד ערער על כך.
ממסמכים שהגיש האפוטרופוס הכללי לבית המשפט עולה כי לכל המאוחר בשנת 1979, הוא כבר ביקר בנכס, ידע על קיומו ואף קיבל בקשה מנציגי הישיבה לשחרר אותו. אך בניגוד לכל נכסי היהודים האחרים במזרח ירושלים, שבהם האפוטרופוס פנה לדיירים הפלסטינים וגבה מהם דמי שכירות – במקרה של משפחת באשא האפוטרופוס לא עשה דבר.
ככל הנראה הדבר נבע מכך שלמשפחת באשא היה חוזה שכירות ישיר עם בעל הנכס (הישיבה) ומכך שחלקים מנכסי הישיבה נמכרו למשפחת באשא עוד לפני 1948 ואולי מחמת מכשולים משפטיים נוספים.
בכל מקרה, כאשר הוגשה התביעה ב-2018, 51 שנה אחרי 1967 ו-70 שנה אחרי 1948 – ראשי משפחת באשא, שחתמו על הסכם השמירה והסכם השכירות המקורי כבר לא היו בין החיים ולא יכלו להעיד על מצב הזכויות בנכס. מי שנותרו להתגורר בבניין הם ששה זוגות קשישים מבני משפחת באשא שנולדו בבית ומעולם לא נדרשו להוכיח את זכויותיהם בו.
לעובדה שהתביעה נוהלה ע"י האפוטרופוס הכללי היתה משמעות מכרעת בכל הקשור בשיהוי. לפי החוק, קיימת התיישנות בדיני מקרקעין שקובעת שבמקרים מסויימים לא ניתן לתבוע פינוי אחרי 15 שנים ממועד הפלישה. לאחרונה קבע בית המשפט העליון כי ככל שהנכס מנוהל ע"י גוף ציבורי כמו האפוטרופוס הכללי, ההתיישנות לא תקפה.
כלומר אם האפוטרופוס היה משחרר את הנכס לישיבה, ועטרת כהנים היו אלה שמגישים את תביעת הפינוי, ייתכן שבית המשפט היה קובע כי היתה התיישנות ודוחה את התביעה.
הסתרת חוזה השכירות
כאמור, בעת שהוגשה התביעה, בני משפחת באשא שחתמו את חוזי השכירות ורכשו חלקים מהמבנה בשנות ה-40 כבר לא היו בין החיים (האחרון שבהם, מוחמד באשא, שהיה חתום על חוזה השמירה מ-1931, נפטר ב-1990). האפוטרופוס הכללי הציג בפני בית המשפט מסמכים רבים כדי להוכיח את בעלות הישיבה במבנה אך הסתיר את עובדת קיומו של חוזה שכירות בין הישיבה לבין משפחת באשא.
למעשה, עובדת קיום חוזה השכירות נודעה למשפחה רק בהערת אגב שהופיעה במסמך שהגיש האפוטרופוס שבו מתועד ביקור שלו בנכס ב-1979 ובו נכתב כי היה למשפחה חוזה שנתן לה זכות שכירות והשכרה. חוזה השכירות הזה משנה את תמונת המצב המשפטית, ויכול להיות שהוא אחת הסיבות לכך שהאפוטרופוס הכללי נמנע מלעסוק בבית משפחת באשא במשך 50 שנה. אך כשהדבר התגלה לבני המשפחה כבר היה מאוחר מדי לשנות את טענותיהם בבית המשפט.