משפחתו של זוהיר רג'בי, דובר שכונת בטן אלהווא ומנהל המרכז הקהילתי בשכונה, קיבלה השבוע הוראת פינוי עד 17/5/26. לפי הוראת הפינוי שניתנו ע"י ההוצאה לפועל, על זוהיר ואחיו וכל ילדיהם ונכדיהם (סה"כ 42 נפשות) להתפנות מביתם בתוך כשבועיים, עד 17/5/26. אם הן לא יתפנו בעצמן עד למועד, המשטרה צפויה להוציא אותן בכוח מהבית בתוך שבוע שלאחר מכן.
הוראות הפינוי מגיעות אחרי שמתנחלים הקשורים לעמותת עטרת כהנים הגישו תביעות פינוי בטענה שהם מייצגים הקדש יהודי שפעל בשכונה בסוף המאה ה-19 שהיה אז בעל הקרקע, וכעת בשם הבעלות הזאת הם דורשים את פינוי המשפחות. זאת למרות שהמשפחות הוכיחו שהן רכשו את הבתים כדין לפני עשרות שנים והתגוררו בהם בלי שההקדש או הרשויות יערערו על כך.
זוהיר רג'בי, המרכז הקהילתי בשכונה שקיבל את הוראת הפינוי:
זוהיר רג'בי עם שניים מנכדיו בביתו בסילוואן
אני רואה את עצמי כמו נר שהולך וכבה. וזה קשה. אתה רואה מול העיניים שלך, אחרי 12 שנות מאבק משפטי וציבורי קשה, איך הכל נגמר. זאת הפעם השניה שמוציאים אותנו מהבתים שלנו. בפעם הראשונה היתה ב-1967 מהרובע היהודי בעיר העתיקה, ועכשיו מסילוואן. זאת עבודה של הממשלה. היא זאת שפועלת לגירוש שלנו מירושלים ואין מי שיכול לעצור אותה ואת המדיניות הגזענית נגד הפלסטינים בירושלים.
שלום עכשיו:
זוהי אזעקת אמת. אם הממשלה לא תתערב ואם לא יופעל עליה לחץ להתערב, אנחנו עלולים לראות בתוך שבועיים עוד משפחות שלמות נזרקות לרחוב ומתנחלים נכנסים במקומן. זהו עוול נוראי שמבוסס על חוקים מפלים ועל ניצול חולשתם ואפלייתם המתמשכת של תושבי מזרח ירושלים. נישול הפלסטינים מבתיהם בסילוואן, שאין מחלוקת שנרכשו על ידם כדין, באמצעות מימוש "זכות השיבה" של יהודים הוא כתם בל יימחה למדינת ישראל. הממשלה יכולה וחייבת לעצור את הגירוש בכפיה של קהילה שלמה והאחריות היא על כתפיה.
תמונת מצב עדכנית (אפריל 2026) כ-50 משפחות בסכנת פינוי
כבר פונו – 12 בתים עם כ-42 משפחות (כ-175 אנשים) כבר פונו מביתן ובמקומן נכנסו מתנחלים:
בשנת 2015 פונו שלושה בתים עם כ-11 משפחות וכ-25 נפשות: משפחות אבו נאב וסרחאן.
בשנת 2018 פונתה משפחת אבו סנינה עם 11 נפשות.
בשנת 2024 פונו שלושה בתים עם 7 משפחות וכ-28 נפשות: בית משפחת שחאדה, בית משפחת אבו נאב, בית משפחת ג'ית'
בשנת 2025 פונו שני בתים עם 6 משפחות וכ-37 נפשות: לבית משפחות עודה ושוויקי, לבית משפחת אום נאסר רג'בי
בשנת 2026 פונו שלושה בתים עם 17 משפחות וכ-74 נפשות: בית ח'ליל בסבוס, בית יוסף בסבוס ובית יעקוב רג'בי.
הליכי הוצאה לפועל לפינוי – 4 בתים עם 17 משפחות (כ-100 אנשים):
בקשת רשות הערעור של משפחות עבד אלפתאח רג'בי (26 נפשות), של משפחות קאיד רג'בי (18 נפשות), ושל משפחות זוהיר רג'בי (42 נפשות) נדחו ע"י בית המשפט העליון. המתנחלים פתחו בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המשפחות. גם בית משפחת יאסין רג'בי (ארבע משפחות) נמצא בהליכי הוצאה לפועל לפינוי, אחרי שהמשפחות הפסידו בבית המשפט בלי שהגישו כתבי הגנה.
התביעה מתנהלת בביהמ"ש השלום:
לפחות ארבע תביעות פינוי נוספות נגד עשרות משפחות ומאות תושבים מתנהלות בשלבים שונים בבית משפט השלום בירושלים בפני שופטים שונים (משפחות עודה, אבו רמוז, דוויק וסרחאן).
חוק אחד ליהודים, וחוק אחר לפלסטינים
הבסיס לכל התביעות הוא זהה: חוק הסדרי משפט ומינהל שנחקק ב-1970 ע"י הכנסת קבע כי יהודים שהיו בעלי נכסים במזרח ירושלים ואיבדו את נכסיהם ב-1948, יכולים לקבל אותם חזרה מהאפוטרופוס הכללי הישראלי, למרות שכל אותם בעלי נכסים יהודים קיבלו מהמדינה נכסים חלופיים כבר ב-1948. זאת בניגוד לחוק נכסי נפקדים מ-1950 שקבע שפלסטינים שאיבדו את נכסיהם בישראל ב-1948 והפכו פליטים, לא יהיו זכאים לקבלם חזרה. מכיוון שחוק הסדרי משפט ומינהל הוחל רק במזרח ירושלים ולא במערבה, הוא חל בפועל רק על יהודים ולא על פלסטינים שאיבדו את רכושם באותה מלחמה ובנסיבות דומות.
ראו גם: עיר אחת שני חוקים: אחד ליהודים ושני לפלסטינים.
להרחבה על הליכי הפינוי ראו תיק התביעה נגד משפחת דוויק.
הדין הבינלאומי אוסר על הפינוי
בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) שניתנה ביולי האחרון, התייחס בית הדין במפורש למדיניות ההתנחלות הישראלית במזרח ירושלים ולמערכת החוקים המפלה, ובפרט חוק נכסי נפקדים, שמביאה לפינוי פלסטינים מבתיהם לטובת מתנחלים. בית הדין קבע כי המדיניות הזאת מהווה הפרה של הדין הבינלאומי (ראו למשל פסקאות 119, 122, 163, 196 בחוות הדעת).
באחת התביעות שהגיעו לבית משפט העליון הגישה קבוצה של מומחים ישראלים מובילים מתחום המשפט הבינלאומי לבית המשפט בקשה להצטרף כידיד בית המשפט. המומחים הגישו חוות דעת משפטית לפיה לתושבים הפלסטינים יש זכות למגורים, שמשמעותה הזכות להמשיך להתגורר בנכס שהוא ביתם כבר עשרות שנים, ויתר על כן, קיימות להם גם זכויות קנייניות בבתים. חוות הדעת עוסקת בגישה שהתפתחה במשפט הבינלאומי של זכויות האדם אשר שמה דגש על הקשר של מוחלשות קבוצתית של הדיירים והיותם סובלים מאפליה מערכתית וממוסדת. בהינתן מצב זה, קובעת חוות-הדעת, זכותם של הדיירים הנובעת מזכות האדם למגורים וספיציפית למגורים בביתם ובבית משפחתם – גוברת בתנאים מסוימים על זכותו של הבעלים המקורי, או מי שהחליף אותו, להשיב לעצמם את החזקה בנכס. המומחים הביאו דוגמאות רבות מהעולם למקרים שבהם הוחלט לאפשר לדיירים ותיקים להמשיך להתגורר בבתים אפילו שנקבע שהם אינם הבעלים המקוריים.
חלקים נרחבים של המשפט הבינלאומי חלים באופן מלא וישיר ומהווים חלק אינטגרלי משיטת המשפט הישראלי. גם לגבי חלקים אחרים של הדין הבינלאומי נפסק שבתי המשפט מחוייבים לפרש את המשפט הישראלי במידת האפשר באופן שעולה בקנה אחד עם הוראותיו (נדגיש שחוות-הדעת אינה עוסקת במשפט פלילי בינלאומי או בדיני מלחמה). עד עכשיו נסובו כל הדיונים בתביעות הפינוי בשייח ג'ראח ובבטן אלהווא סביב שאלות מהמשפט הפרטי (בתחומים של קניין, הקדשות, התיישנות, דיירות מוגנת וכיו"ב), כאילו מדובר בשני צדדים אזרחיים שווים בסכסוך על זכויות בנכס. חוות הדעת מצביעה על התמונה המלאה ועל ההקשר של תביעות הפינוי: מדובר במשפחות פלסטיניות שהן חלק מאוכלוסיה מוחלשת ומופלית הן מבחינת זכויותיה המשפטיות והן במדיניות ומשאבים, הניצבות אל מול מערכת מאורגנת במעורבות המדינה, שמבקשת לנשל אותן מבתיהן. כל המשפחות נכנסו לנכסים כדין (לא מדובר בפולשים), ומתגוררות בהן עשרות שנים עם כמה דורות. בנסיבות כאלה, קובע המשפט הבינלאומי של זכויות האדם כי למשפחות יש זכויות בנכסים שבהן הן מתגוררות ושבתנאים מסויימים זכויות אלה גוברות על הזכויות של הבעלים המקוריים לשוב לנכסיהם, ויש לכך דוגמאות רבות מהעולם.
לפי חוות הדעת, גם אם בית המשפט יגיע למסקנה שהבעלות היא אכן של המתנחלים (דבר השנוי במחלוקת ותלוי ועומד בפני בית המשפט), עדיין אין זה אומר שהם זכאים לסעד של פינוי המשפחות מבתיהן. בית המשפט יכול לפסוק כי הם זכאים לפיצוי במקום פינוי המשפחות וחוות-הדעת קובעת שבמקרה כזה המדינה היא זו שתצטרך לשלם אותו.
בית המשפט קרא את חוות הדעת אך לא התייחס אליה בהחלטתו. בית המשפט החזיר את הדיון בשאלת הבעלות לדיון נוסף בבית משפט השלום.
להרחבה על חוות הדעת מהדין הבינלאומי ראו כאן.
העניין הוא לא משפטי אלא פוליטי; הממשלה יכולה לעצור את הפינוי
למתנחלים יש אינטרס להציג את הנושא כעניין משפטי גרידא, של שני צדדים שמתווכחים ביניהם על בעלות בנכס ובית המשפט מכריע. אך נדרשת הכחשה ועצימת עיניים כדי להתעלם מההקשר ומהמנגנון שהוקם כדי לנצל חוק מפלה לצורך מימוש מטרות פוליטיות התנחלויותיות. מדובר בנושא פוליטי עם השלכות מרחיקות לכת על מדינת ישראל כולה ועל עתיד הסכסוך, ובית המשפט הוא רק הכלי למימוש המהלך. לכן לממשלת ישראל יש אחריות וחובה להתערב.
1. להביע עמדה משפטית בתיקי בטן אלהווא – היועץ המשפטי לממשלה רשאי לבקש להביע עמדה בתביעות שמתנהלות בבית המשפט אם הוא סבור שמדובר בתיק עם השלכות רוחב משמעותיות. בדרך זו, הממשלה יכולה להביע עמדה משפטית לפיה לתושבי בטן אלהווא יש זכויות להמשיך ולהתגורר בביתן אפילו שהבעלות הרשמית היא של מתנחלים. עמדה זו יכולה להתבסס למשל, על הדין הבינלאומי שמהווה חלק ממערכת השיקולים המשפטיים בישראל – ראו חוות דעת משפטית שהוגשה בעניין.
2. הממשלה יכולה להפקיע את השטח – הממשלה יכולה גם להפקיע את הקרקע לצרכי ציבור (תוך פיצוי למתנחלים). מאז 1967 הפקיעה ממשלת ישראל כשליש משטחי מזרח ירושלים כדי לבנות 55,000 יחידות דיור כמענה לכאורה לצרכי הדיור של הישראלים. מה שנעשה לטובת הציבור הישראלי עם הפקעה של למעלה מ-20,000 דונם מפלסטינים, יכול להיעשות לטובת תושבי בטן אלהווא הפלסטינים עם הפקעת 5 דונם ממתנחלים.
3. שינוי חקיקה ומדיניות – הכנסת יכולה לתקן את העוול שנגרם כתוצאה מהחוק המפלה ע"י תיקון או ביטול הסעיפים הרלבנטיים בחוק הסדרי משפט ומינהל (1970) שעל בסיסו הוגשו כל תביעות הפינוי הללו.
4. דרך מיידית למנוע את הפינוי היא להימנע מלשלוח את המשטרה לסייע בפינוי. בלי המשטרה לא ניתן לפנות אנשים מבתיהם. המשטרה היא זאת שקובעת מהו העיתוי המתאים לביצוע משימות שונות בהתאם למצב הביטחוני ולשיקולים של שלום הציבור. המשטרה יכולה לקבוע כי לעת הזאת מטעמים של ביטחון יש להימנע מפינוי שעלול לפגוע בבטחון הציבור. עמדה כזאת כבר ננקטה בעבר וקיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה (ב-1991 כאשר המשטרה מנעה ממתנחלי אלע"ד להיכנס לבתים בסילוואן, והדבר אף הובא בפני בג"צ, וב-1999 בחוות דעת של היועמ"ש בעניין נכסים בראס אלעמוד), ראו הרחבה כאן.