טוען..

דוד וגולית: קצת על האופן שבו עמותות מתנחלים רוכשות נכסים של פלסטינים

מאת: חגית עופרן

עמותת אלע"ד רשמה לעצמה עוד ניצחון על משפחה פלסטינית בסילוואן. בית המשפט המחוזי דחה השבוע את הערעור של משפחת סיאם וקבע שהמתנחלים יקבלו חלק מהבית, והמשפחה של אילהאם סיאם, גרושה עם ארבעה ילדים, תיזרק לרחוב לטובת הרחבת ההתנחלות בסילוואן.
זה מרתיח. לא רק כי זה פוגע בסיכוי לשלום וביציבות בירושלים אלא כי זה רשעות ואכזריות. ניצול של כוח, של מניפולציות ושל הרבה הרבה כסף. זה סיפור של דוד וגולית (ואלע"ד היא דווקא בצד של גולית). לעמותת אלע"ד יש תקציב של קרוב ל-100 מיליון ש"ח בשנה (ונכסים בשווי 372 מיליון ש"ח). עם תקציב כמעט בלתי מוגבל להליכים משפטיים הם יכולים לנסות שוב ושוב לגרור את יריביהם למאבקים ארוכים ומתישים (ויקרים), עד שבסוף יצליחו. על הדרך הם גם מקבלים סיוע מהרשויות (מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים למשל).
זה גם מה שקרה עם משפחת סיאם.

הסיפור של משפחת סיאם הוא דוגמא אחת לשיטה שבה עובדות העמותות שרוכשות נכסים מפלסטינים. זה נשמע לפעמים כמו סרט ג'יימס בונד אבל זה אמיתי, וזה עובד כך:
המתנחלים מוצאים פלסטיני שמוכן למכור איזשהו נכס, הרבה פעמים מדובר בעבריין או נרקומן או אדם בצרות אחרות, או מישהו שחי בחו"ל והמאבק הלאומי פחות בראש מעייניו. בדרך כלל לאותו פלסטיני יש אולי חלק קטן מהזכויות בנכס, הוא אחד מכמה יורשים, או הוא הבעלים במשותף עם עוד אנשים. לפעמים שולחים אותו לשכנע בני משפחה אחרים, לפעמים הוא משיג את החתימות שלהם במרמה, ולפעמים פונים פשוט לזיוף.
הרבה פעמים ראיתי דיונים בבתי משפט שבהם מתנחלים טוענים שהאבא או הסבתא לפני מותם נתנו את הבית במתנה לאותו בן שמכר, ולכן יש לו מלוא הזכויות ("משום מה", זה תמיד אחרי שהשחקנים הראשיים מתים, שלא יוכלו להעיד שלא נתנו ולא מכרו). אם בית המשפט דוחה את הטענה הזאת, הם ימצאו טענה אחרת שלפיה יש לאותו בן את כל הזכויות, ויגישו תביעה נוספת, ככה עד שיצליחו.
יתרון נוסף שיש למתנחלים הוא שבמזרח ירושלים הקרקע לא מוסדרת, אין כמעט שום רישום בטאבו ולבעלי הנכסים קשה מאוד להוכיח את הבעלות שלהם.

וזה מה שקרה גם במקרה של משפחת סיאם. שיטת מצליח. שיטת ההתשה.
עמותת אלע"ד מנסה לקנות את הבית של משפחת סיאם כבר מאז 1990. היה להם סייען שעזר להם בכל מיני דברים, והוא (לטענת המשפחה) גרר את אביו לשתות אלכוהול, דירדר את מצבו והביא אותו לחתום על חוזה מכירה של הבית לעמותת אלע"ד.
אלע"ד חיכו עד שהאב נפטר וב-1996 הם תבעו את המשפחה – ועכשיו, אחרי שהוא מת, לכו תוכיחו שאבא לא מכר. למזלה של משפחת סיאם, היה להם עורך דין טוב (שעלה לה כ-100 אלף ש"ח), והם הצליחו להוכיח שככל שהיתה עיסקה, היא לא הושלמה, והבית ניצל. (זה לא מנע מעמותת אלע"ד לתבוע מהם בתביעה נוספת הרבה כסף על העסקה שלא הושלמה, אבל זה ממש שולי כשמדובר במאבק על הבית).
בזה לא הסתיים הסיפור.
במתחם של משפחת סיאם היתה גם דירה בבעלות הסבתא שנפטרה ב-1991. שלושה מתוך שמונת ילדיה מתגוררים בארה"ב ואלע"ד הצליחו לשכנע אותם למכור את זכויותיהם (למעשה אחד מכר ושני האחרים טוענים שהוא החתים אותם על מסמך שהם לא ידעו שהוא מסמך מכירה). אז איך משיגים את הדירה אם קנינו רק 3/8 ממנה? לעמותת אלע"ד יש דרכים.

***
באחד מהלילות ב-1996 נכנסו מתנחלי אלע"ד לבית אחר בסילוואן (המתנחלים קוראים לו כיום "בית האדרת"). הבית היה בעבר בבעלות אותה הסבתא של משפחת סיאם והושכר לדיירי משנה. בעקבות כניסת המתנחלים נודע למשפחה לראשונה שלעמותת אלע"ד יש טענות רכישה. המשמעות היתה ברורה: אם אלע"ד קנו את הנכסים של הסבתא, הם עלולים לבוא גם לדירה שלנו. ולכן, כצעד מניעתי, הם הגישו תביעה דחופה כדי למנוע את ההשתלטות על הדירה. את מיטב המאמצים הם השקיעו בהצלת הבית; להתחיל ולהתעסק בהחזרת הבית השני שכבר נלקח היה גדול עליהם בשלב ההוא. ואכן, מאז ועד היום הם עדיין עסוקים במאבק על הבית שבו הם גרים והמתנחלים ממשיכים לשלוט בבית השני באין מפריע.

***

הטענה של עמותת אלע"ד בתביעה ב-1996 היתה כי הסבתא, לפני מותה, נתנה את הדירה וכל נכסיה במתנה לשלושת הבנים. מטעם אלע"ד הוצג מסמך חתום בחתימת האצבע של הסבתא שמעיד על כך. במהלך המשפט העיד אחד מקרובי המשפחה כי ב-1991 כשהסבתא נפטרה, בא אחד מבני המשפחה במעמד של הכנת הגופה לקבורה והחתים את האצבע שלה בשישה עותקים של נייר לוגו ריק של משרד עורכי דין. הוא הסביר לכולם שזה כדי להגן על הנכסים שלה שלא יימכרו כי חלק מהמשפחה גרה בחו"ל…
ב-1997 הכריע בית המשפט שהמסמך שנחזה להיות הענקת זכויות מהסבתא לבניה – לא קביל. עמותת אלע"ד הגישה ערעור ובינואר 1999 הוא נדחה. אך הנצחון היה זמני.

מיד אחר כך הגישה עמותת אלע"ד תביעה חדשה, הפעם הם הצטיידו במסמך לפיו כאילו חמשת האחיות ויתרו לשלושת האחים על זכויותיהן, ולכן לעמותת אלע"ד מלוא הזכויות בדירה. עורך הדין המוצלח כבר נפרד ממשפחת סיאם, והמשפחה העייפה מהמאבק המשפטי אחרי קרוב לארבע שנים ושלוש תביעות (וערעורים עליהן) נאלצה למצוא עורך דין חדש. הפעם העו"ד שמצאה לא כל כך התאים למשימה.
אלע"ד תבעה לקבל לידיה את הדירה של הסבתא והדיון בבית המשפט התמקד בשאלת המסמך של האחיות האם הוא אותנטי. המתנחלים, שהתחילו בתביעה על "דירה", טענו בהמשך שלסבתא היו גם דירה, גם חנות וגם חצר, אך בגלל החלטות שגויות של עורך הדין, הדיון התמקד רק בשאלת המסמך של האחיות ושאלת היקף הנכס "נבלעה". משפחת סיאם החליפה עורך דין, שילמה גם לו עשרות אלפי שקלים, והוא הצליח להציל את התיק, אבל רק באופן חלקי. לבסוף אחרי עשר שנים של דיונים, פסק בית המשפט המחוזי כי המסמך של האחיות אינו תקף וכל שיש לעמותת אלע"ד הוא רק 3/8 שרכשו מהבנים ועוד 1/8 שהם הצליחו לרכוש במהלך המשפט מאחת האחיות. אבל הנכס הוגדר בפסק הדין כדירה, חנות וחצר.

אתם כבר עייפים מלקרוא? הסיפור עוד לא נגמר. אנחנו רק בשנת 2009 בשלב של פסק הדין שעליו היה ערעור שלקח עוד שנתיים ונדחה בנובמבר 2011.
ב-2012 הגיעה התביעה החמישית. עמותת אלע"ד דורשת לחלק את הנכס ("פירוק שיתוף") – לקבל את החלק היחסי שלה בדירה (שהיא עכשיו כבר גם חנות וחצר). עכשיו נאלצה המשפחה לא רק למצוא עורך דין, אלא גם לשכור מודד שימדוד את הנכס, למצוא אדריכל שייתן חוות דעת מקצועית כדי להתמודד עם הטענות של המתנחלים והכל עולה כסף ואנרגיות.

פרט קטן שלא ציינתי קודם קיבל עכשיו משמעות גדולה: כשבית המשפט פסק ב-2009 שהנכס של הסבתא שייך לכל שמונת ילדיה באופן שווה ואף אחד מהם לא קיבל יותר מהשני, הוא גם קיבל את טענת האפוטרופוס לנכסי נפקדים שצורף להליך וטען ששתיים מהאחיות מתגוררות בירדן ובסעודיה ולכן נחשבות "נפקדות". ואם הן נפקדות, הנכס שלהן עובר לרשות המדינה.
אז כך מצאה את עצמה משפחת סיאם מסילוואן בתביעה של חלוקת הדירה בין עמותת אלע"ד שבבעלותה 4/8, לבין האפוטרופוס לנכסי נפקדים שבבעלותו 2/8, לבין המשפחה שבידיה נותרו 2/8 בלבד. במהלך הדיונים הודיע האפוטרופוס לנכסי נפקדים שאין לו עניין בנכס והוא רוצה למכור אותו לכל המרבה במחיר. לצורך כך נערך מכרז בין אלע"ד לבין משפחת סיאם – נחשו מי הציע את הסכום הגבוה יותר וזכה? נכון. עמותת אלע"ד הציעה למעלה מ-2 מיליון ₪ (על 2/8 מהנכס) – וזכתה. משפחת סיאם, שידעה שאין לה סיכוי, לא ויתרה, גייסה כספים והתחייבויות לסיוע והגישה הצעה רצינית אך היא היתה נמוכה יותר מההצעה של אלע"ד.
כאן חשוב לציין שאילהאם סיאם, הגרושה שאיבדה את ביתה בתביעה של אלע"ד, היא בכלל הבת של אחת משתי הנפקדות. כלומר, היא מתגוררת בדירה של סבתא שלה אבל מכיוון שאמא שלה היתה בחו"ל כשהסבתא נפטרה – האפוטרופוס לנכסי נפקדים לקח לה את החלק שלה ומכר אותו לאלע"ד.
גם הבן של הנפקדת השניה מתגורר במזרח ירושלים. הוא פנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וביקש שישחרר לו את חלקו בנכס, אבל האפוטרופוס לנכסי נפקדים סירב והמכירה לאלע"ד יצאה לפועל.

עכשיו אנחנו מגיעים לישורת האחרונה, כמעט. באוגוסט 2016 הגישה עמותת אלע"ד תביעת דמי שימוש לפיה משפחת סיאם נדרשת לשלם לאלע"ד סך של 375,000 ₪ על השימוש שעושה משפחת סיאם בחלקים של אלע"ד בנכס. נכון לעכשיו (יוני 2019) התביעה הזאת עדיין תלויה ועומדת. משפחת סיאם שוב נאלצה למצוא עורך דין, לשכור שמאי מטעמה ולשלם הוצאות רבות כדי להתמודד עם התביעה.
ולא ציינתי את כל הכספים שהיא נאלצת לשלם בכל פעם שבית המשפט פוסק לרעתה וקובע תשלום הוצאות לאלע"ד (כרגע החוב של סיאם לאלע"ד בכל מיני דמי הוצאות מגיע לכ-80,000 ₪).

זהו הסיפור, בתמצית. גרעין האמת שבידי אלע"ד הוא הרכישה משלושת הבנים (והבת הנוספת). כל השאר – היו נסיונות להשתלט על יותר ממה שיש לה. חלק מהנסיונות הללו נבלמו ע"י בית המשפט. אבל אלע"ד הצליחה "להגדיל" את הנכס כך שיכלול גם דירה, גם חנות וגם חצר.
הרשויות מצדן הצטרפו לאלע"ד – בשם חוק נכסי נפקדים, חוק דראקוני שנחקק ב-1950 למטרות שקשורות בנסיבות המיוחדות של פיתוח הארץ אחרי 1948, האפוטרופוס לנכסי נפקדים לוקח את הזכויות של היורשות החוקיות של הנכס, שאחת מהן מתגוררת בדירה עצמה, ומוכר אותן לאלע"ד.

השבוע נדחה הערעור שהגישה משפחת סיאם על פסק הדין שנתן למתנחלים את הדירה, החנות והחצר. הפינוי צפוי להתרחש בשבועות הקרובים (אם המשפחה לא תצליח להשיג דחייה).