לפני יומיים (20/9/19) קיבל בית משפט השלום בירושלים את תביעת הפינוי שהגישה קק"ל (באמצעות חברת הבת שלה, הימנותא) נגד משפחת סומרין מסילוואן וקבע כי על המשפחה להתפנות מביתה בתוך שלושה חודשים. משפחת סומרין מתגוררת מזה עשרות שנים בביתה בואדי חילווה בסילוואן, לא רחוק ממסגד אלאקצא והכותל. בשנת 1989 יזמה קק"ל מהלך לפיו האפוטרופוס לנכסי נפקדים יכריז על הבית כנכס נפקד מאחורי גבה של המשפחה וללא ידיעתה, ולאחר מכן יועבר הנכס לידי הקק"ל יחד עם שורה של נכסים נוספים בסילוואן שיוכרזו כנפקדים באופן דומה. כפי שהעיד בשעתו עו"ד אברהם הללי מטעם הקק"ל: "יש לנו עניין שנכסים אלה יהיו בבעלות יהודית".
מיד לאחר שקיבלה לידיה את הבעלות על הבית, הגישה קק"ל בשנת 1991 תביעת פינוי נגד משפחת סומרין. התביעה נדחתה אך קק"ל לא הרפתה, ערערה והמשיכה בהליכים שוב ושוב במשך קרוב ל-30 שנה, עד שכעת, לאחר שחלק מבעלי הבית המקוריים נפטרו, פסק בית המשפט לפנות את הבית.
שלום עכשיו: זוהי אכזריות לשמה. הקרן הקיימת לישראל הפכה עצמה לקרן הקיימת למתנחל. קק"ל מנסה שוב ושוב לזרוק משפחה פלסטינית קשת יום מהבית, ולא הרפתה כבר קרוב ל-30 שנה גם אחרי שהפסידה בבית המשפט. זהו חלק ממהלך מכוער של שימוש בחוק נכסי נפקדים על בסיס עדויות מפוקפקות כדי לקחת נכסים מפלסטינים ולתת אותם למתנחלים, ולהרוס את מרקם החיים העדין בירושלים.
א: איך הגיע הנכס לקק"ל?
הכרזה מפוקפקת על הנכס כנפקד – לפי חוק נכסי נפקדים מ-1950, נכסים שבעליהם נמצא בארץ אויב, מוקנים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים והוא יכול למכור אותם לרשות הפיתוח לצרכי פיתוח הארץ. בשנות ה-80 יזמו מתנחלים מהלך של הכרזת נכסים בסילוואן כנכסי נפקדים, במעורבות של הקרן הקיימת לישראל. הם שכרו פלסטינים שהצהירו עבורם שבעלי בתים מסויימים בסילוואן הם נפקדים, ועל בסיס התצהירים הללו, הכריז האפוטרופוס על נכסי נפקדים על הנכסים כנפקדים, ומכר אותם לרשות הפיתוח. (להרחבה בעניין הזה ראו דו"ח קלוגמן).
עסקת החליפין עם הימנותא (חברת בת של קק"ל) – מיד אחרי הכרזת הנכסים בסילוואן כנפקדים, הועברו כולם לידי קק"ל. רשות הפיתוח מחוייבת לחלוקה שיוויונית של נכסיה ללא הבדל לאום. חברת הימנותא לעומת זאת, פועלת על פי תזכיר קק"ל שקובע שהקרקעות שבבעלותה יועברו אך ורק ליהודים. לכן, על מנת להעביר נכסים בסילוואן למתנחלים, נחתמה ב-23.5.91 עסקת חליפין בין רשות הפיתוח לבין חברת הימנותא, לפיה רשות הפיתוח נותנת את נכסי הנפקדים שבסילוואן להימנותא בתמורה לקרקעות בבעלותה באזור ואדי ערה.
תביעות פינוי של הימנותא נגד התושבים הפלסטינים – מרגע שקיבלה קק"ל לידיה את נכסי "הנפקדים" בסילוואן, היא החלה לתבוע את סילוק התושבים הפלסטינים מהנכסים. במקביל נחתמו עם עמותת אלע"ד חוזי שכירות מוגנת באותם נכסים, בזמן שעדיין התושבים הפלסטינים לא ידעו בכלל שביתם הוכרז כנפקד.
עו"ד אברהם הללי, מנהל אגף המקרקעין בקק"ל, העיד בפני בית המשפט המחוזי במסגרת אחת מתביעות הפינוי (ת"א 746/93). כאשר נשאל איזה שיקול מדיניות הניע את קק"ל לקבל את הקרקעות בסילוואן ענה: "יש לנו עניין שנכסים אלה יהיו בבעלות יהודית". עוד העיד ש"כל השטחים של קק"ל, עד כמה שאני יודע, המינהל השכיר לעמותת אלע"ד".
ועדת החקירה על העברת הנכסים בסילוואן (דו"ח קלוגמן) – ב-16/8/92 מינו שר המשפטים ושר האוצר של ממשלת רבין צוות בינמשרדי לבדיקת המבנים שהועברו למתנחלים במזרח ירושלים ("דו"ח קלוגמן"). הדו"ח קבע, בין השאר, כי "תפקודו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים היה על פי כל קנה מידה לקוי ביותר … הממצאים החמורים בעניין תפקודו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים מחייבים לדעת הועדה בדיקה מקיפה וטיפול מיידי".
בעקבות הדו"ח, המנגנון שהוקם לצורך העברת נכסים במזרח ירושלים למתנחלים נעצר, אבל המהלכים שבוצעו לא בוטלו, וההליכים המשפטיים שכבר נפתחו – המשיכו להתנהל. חלק מההליכים נמשכים עד היום, כמו המקרה של משפחת סומרין.
עוד על המנגנון המושחת להעברת נכסי פלסטינים במזרח ירושלים למתנחלים – ראו דו"ח קלוגמן כאן.
ב. השתלשלות תביעת הפינוי נגד משפחת סומרין
1991 – קק"ל (הימנותא) מגישה תביעת פינוי נגד משפחת סומרין (ת"א 5980/91).
1994 – השופטת יהודית צור פסקה כי ההכרזה על הנכס כנפקד נעשתה שלא כדין ולכן תביעת הפינוי נדחית. הסתבר שהאדם שהוכרז כנפקד, מוסא סומרין, כלל לא היה נפקד אלא התגורר כל חייו עד מותו בביתו בסילוואן.
1996 – בערעור שהגישה הימנותא על פסק הדין (ע"א 21/95), קבע בית המשפט המחוזי כי הכרזת הנכס כנפקד היתה כשרה (משום שבניו של ה"נפקד" מוסא מתגוררים בחו"ל והם נחשבים נפקדים), אך החזיר לבית ממשפט השלום את הדיון בשאלה האם למשפחת סומרין יש זכויות בנכס מכוח הסכם או מכוח רשות, שיכולים לגבור על זכויות הימנותא. יש לציין שבבית מתגוררת משפחת האחיין של מוסא, שהתגורר איתו במשך שנים ארוכות בבית.
1999 – בית משפט השלום (השופט רפי שטראוס) קבע כי למשפחת סומרין יש זכות בנכס מכוח הסכם רכישה שנחתם בין בעל הבית (שבניו הוכרזו אח"כ כנפקדים), לבין אבי משפחת סומרין (האחיין שלו), וכן מכוח רשות שהוא נתן להם להתגורר בבית. הערעור שהגישה הימנותא על פסק הדין נדחה.
1999 – משפחת סומרין הגישה תביעת בעלות בבית המשפט המחוזי להצהיר על בעלותה בנכס על סמך הרשות שנתן להם בעל הבית להתגורר בנכס, ועל סמך חוזה רכישה שנחתם בינו לבין אבי המשפחה ב-1983 (ה"פ 633/99). בדיונים נשמעו עדויות של מומחים שפקפקו במהימנות של חוזה הרכישה.
2004 – משפחת סומרין החליטה לחזור בה מהתביעה, והשופט מ. גל, רמז בפסק הדין שהאותנטיות של חוזה הרכישה מוטלת בספק.
2005 – בעקבות דחיית תביעת הבעלות של משפחת סומרין, חזרה הימנותא ותבעה את פינוי המשפחה (ת"א 12797/05).
2006 – משפחת סומרין לא הגיבה לתביעה, ולכן נפסק בפסק דין בהיעדר הגנה כי עליה להתפנות מהבית.
2011 – הימנותא המתינה עם מימוש פסק הדין חמש שנים. ב-2011 היא החלה בהליכי הוצאה לפועל ונקבע כי פינוי המשפחה יהיה בנובמבר 2011. המשפחה, ששמעה לראשונה על פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה מ-2006, הגישה בקשה לבית המשפט לאפשר לה להתגונן.
2013 – לאחר שהצדדים ניהלו מו"מ במשך שנה, והימנותא ביקשה אורכות להגשת תגובתה, נתן בית המשפט למשפחת סומרין הזדמנות להתגונן, והדיון בתביעת הפינוי נפתח מחדש.
2018 – אחרי הליכים מקדמיים הגיע שלב ההוכחות והעדים השונים נשמעו בבית המשפט.
20/9/19 – בית משפט השלום נתן פסק דין לפינוי הנכס.
30/6/20 – הערעור שהגישה המשפחה נדחה ע"י בית המשפט המחוזי.
5/4/21 – בית המשפט העליון צפוי לדון בערעור שהגישה המשפחה, במה שנראה כתחנה משפטית האחרונה להצלת הבית.