שופט בית המשפט העליון, נועם סולברג, דחה על הסף לפני כמה ימים את בקשת רשות הערעור של משפחת שחאדה מבטן אלהווא, וקבע כי עליה לפנות את ביתה בן הארבע קומות תוך פחות מחודשיים, עד 1 ביוני 2024 לטובת מתנחלים. בהחלטה קודמת, ב-18/6/23, ביקש השופט סולברג להמתין להגשת עמדת היועצת המשפטית לממשלה שנתבקשה ע"י ביהמ"ש בתיק פינוי דומה בבטן אלהווא אך טרם הוגשה. כעת שינה השופט את דעתו והחליט שלא להמתין עוד לעמדת היועמ"ש, וקבע שהמשפחה צריכה להתפנות מביתה שבו התגוררה עשרות שנים. המשפחה מתכוונת לבקש דיון נוסף בהחלטה, אך מדובר בהליך נדיר שסיכוייו אינם גבוהים.
שלום עכשיו: "זהו נסיון לבצע העברה בכפיה של אוכלוסיה, לעקור קהילה פלסטינית ולהקים במקומה קהילת מתנחלים בלב שכונה פלסטינית במזרח ירושלים. מעבר לפגיעה הקשה בסיכוי לשלום ולפתרון של שתי מדינות, העוול והרשעות שבזריקת משפחות שמתגוררות עשרות שנים בבתיהן ללא עוררין, בשם בעלות מלפני 1948, בעוד שהחוק הישראלי מגן על הישראלים מפני תביעות בעלות של פלסטינים שבבעלותם נכסים מלפני 1948 – זועקים לשמיים. האחריות למנוע את העוול מוטלת על הממשלה. עליה לקבוע כי ככל שיש למתנחלים זכויות בנכסים מלפני 1948, הם צריכים להיות זכויות לפיצויים, אך לא לפינוי משפחות שמתגוררות בנכס עשרות שנים ורכשו אותו כדין."
התביעה נגד משפחת שחאדה היא חלק מסדרה של עשרות תביעות פינוי שהגישו אנשי עטרת כהנים נגד כ-84 משפחות פלסטיניות שמתגוררות בבטן אלהווא בסילוואן שמעמידות קהילה של כ-700 איש בסכנת פינוי. כל התביעות מבוססות על הטענה שהקרקע היתה בסוף המאה ה-19 בבעלות יהודים שהקדישו אותה לטובת עניי ירושלים התימנים, וכיום, למעלה ממאה שנים אחרי, בשם אותו הקדש, מבקשים מתנחלים לפנות את המשפחות הפלסטיניות ולהכניס במקומן מתנחלים.
מאז שנת 2015, פונו בדרך זו מבטן אלהווא 14 משפחות. כנגד כ-80 משפחות נוספות מתנהלים הליכי פינוי בשלבים שונים, נגד כ-100 תושבים כבר פסק בימ"ש השלום על פינוי והם נמצאים בהליכי ערעור.
תושבים פלסטינים בבטן אלהווא, 2018. נגד כולם יש הליכי פינוי. צילום: אמיל סלמן, הארץ.
חוק אחד ליהודים, וחוק אחר לפלסטינים
הבסיס לכל התביעות הוא זהה: חוק הסדרי משפט ומינהל שנחקק ב-1970 ע"י הכנסת קבע כי יהודים שהיו בעלי נכסים במזרח ירושלים ואיבדו את נכסיהם ב-1948, יכולים לקבל אותם חזרה מהאפוטרופוס הכללי הישראלי, למרות שכל אותם בעלי נכסים יהודים קיבלו מהמדינה נכסים חלופיים כבר ב-1948. זאת בניגוד לחוק נכסי נפקדים מ-1950 שקבע שפלסטינים שאיבדו את נכסיהם בישראל ב-1948 והפכו פליטים, לא יהיו זכאים לקבלם חזרה. מכיוון שחוק הסדרי משפט ומינהל הוחל רק במזרח ירושלים ולא במערבה, הוא חל בפועל רק על יהודים ולא על פלסטינים שאיבדו את רכושם באותה מלחמה ובנסיבות דומות.
ראו גם: עיר אחת שני חוקים: אחד ליהודים ושני לפלסטינים.
להרחבה על הליכי הפינוי ראו תיק התביעה נגד משפחת דוויק.
לפני כשנתיים מנע בית המשפט העליון את הפינוי של משפחת דוויק והחזיר את התיק לדיון בבית משפט השלום על מנת לברר שאלות הקשורות בסוגיה האם חלה התיישנות על התביעה כיוון שחלפו כל כך הרבה שנים מאז שרכשו הפלסטינים את הקרקע והבתים בלי עוררין. בתיק אחר, בתביעה נגד משפחות שוויקי ועודה, שנדון בבית המשפט העליון, ביקש השופט פוגלמן מהיועצת המשפטית לממשלה בדצמבר 2022, להביע את עמדתה בכמה מהסוגיות שעלו בתיק, אך עד עתה לא הוגשה עמדת המדינה בנושא.
בהחלטת ביהמ"ש העליון מלפני כמה ימים לדחות על הסף את בקשת רשות הערעור של משפחת שחאדה, קובע השופט סולברג כי אין צורך יותר להמתין לעמדת היועמ"שית, וכי אין גם צורך בבירור העובדתי לעניין ההתיישנות כפי שנקבע בערעור של משפחת דוויק, והורה למשפחה לפנות את הבית בתוך פחות מחודשיים עד 1 ביוני 2024.
העניין הוא לא משפטי אלא פוליטי; הממשלה יכולה לעצור את הפינוי
למתנחלים יש אינטרס להציג את הנושא כעניין משפטי גרידא, של שני צדדים שמתווכחים ביניהם על בעלות בנכס ובית המשפט מכריע. אך נדרשת הכחשה ועצימת עיניים כדי להתעלם מההקשר ומהמנגנון שהוקם כדי לנצל חוק מפלה לצורך מימוש מטרות פוליטיות התנחלויותיות. מדובר בנושא פוליטי עם השלכות מרחיקות לכת על מדינת ישראל כולה ועל עתיד הסכסוך, ובית המשפט הוא רק הכלי למימוש המהלך. לכן לממשלת ישראל יש אחריות וחובה להתערב.
1. להביע עמדה משפטית בתיקי בטן אלהווא – בית המשפט ביקש מהמדינה להגיש את עמדתה בכמה הזדמנויות בתיקי בטן אלהווא. הממשלה יכלה להביע עמדה משפטית לפיה לתושבי בטן אלהווא יש זכויות להמשיך ולהתגורר בביתן אפילו שהבעלות הרשמית היא של מתנחלים. עמדה זו יכולה להתבסס למשל, על הדין הבינלאומי שמהווה חלק ממערכת השיקולים המשפטיים בישראל – ראו חוות דעת משפטית שהוגשה בעניין.
2. הממשלה יכולה להפקיע את השטח –הממשלה יכולה גם להפקיע את הקרקע לצרכי ציבור (תוך פיצוי למתנחלים). מאז 1967 הפקיעה ממשלת ישראל כשליש משטחי מזרח ירושלים כדי לבנות 55,000 יחידות דיור כמענה לכאורה לצרכי הדיור של הישראלים. מה שנעשה לטובת הציבור הישראלי עם הפקעה של למעלה מ-20,000 דונם מפלסטינים, יכול להיעשות לטובת תושבי בטן אלהווא הפלסטינים עם הפקעת 5 דונם ממתנחלים.
3. שינוי חקיקה ומדיניות – הכנסת יכולה לתקן את העוול שנגרם כתוצאה מהחוק המפלה ע"י תיקון או ביטול הסעיפים הרלבנטיים בחוק הסדרי משפט ומינהל (1970) שעל בסיסו הוגשו כל תביעות הפינוי הללו.
4. דרך מיידית למנוע את הפינוי היא להימנע מלשלוח את המשטרה לסייע בפינוי. בלי המשטרה לא ניתן לפנות אנשים מבתיהם. המשטרה היא זאת שקובעת מהו העיתוי המתאים לביצוע משימות שונות בהתאם למצב הביטחוני ולשיקולים של שלום הציבור. המשטרה יכולה לקבוע כי לעת הזאת מטעמים של ביטחון יש להימנע מפינוי שעלול לפגוע בבטחון הציבור. עמדה כזאת כבר ננקטה בעבר וקיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה (ב-1991 כאשר המשטרה מנעה ממתנחלי אלע"ד להיכנס לבתים בסילוואן, והדבר הובא בפני בג"צ, וב-1999 בחוות דעת של היועמ"ש בעניין נכסים בראס אלעמוד). ראו הרחבה כאן.
בני משפחת נאצר רג'בי פתחו לנו את ביתם וסיפרו לנו איך חיים בצל האיום בפינוי, צפו בסרטון:
שיחה של חגית עופרן על שייח ג'ראח וסילוואן – 31/5/21