בג"צ הוציא צו על תנאי בעתירה תקדימית נגד הקצאת אדמות להתנחלות

בית המשפט העליון הוציא השבוע צו על תנאי בעתירה שהגישה שלום עכשיו יחד עם פלסטינים מאזור בית לחם, וקבע שעל המדינה לתת טעם מדוע לא תשקול להקצות לעותרים קרקעות שהמדינה מבקשת להקצות להרחבת ההתנחלות אפרת.

מדובר בעתירה תקדימית שמביאה לראשונה למבחן שיפוטי את שאלת חוקיות הקצאות הקרקע להתנחלויות, לאחר שבמשך למעלה מחמישים שנה נמנעה ישראל כמעט לחלוטין מלהקצות קרקע בגדה המערבית לשימוש פלסטינים המהווים כ-86% מתושביה. מדיניות מפלה זו היא אחת מאבני הבניין המרכזיות של שלטון ההפרדה והאפליה שמפעילה ישראל בשטחים והיא מהווה הפרה בוטה של הדין הבינלאומי ושל עקרונות בסיסיים של הוגנות ושוויון. בעתירה טוענים העותרים שהקרקע באזור א-נחלה, המכונה גם E2 או גבעת עיטם, היא עתודת קרקע חיונית לפיתוח אזור בית לחם וכי יש להקצותה לפלסטינים.

שלום עכשיו: "במשך למעלה מ-50 שנה הקצתה ישראל את המשאב היקר של קרקעות בגדה המערבית לישראלים בלבד. הקצאת השטח היקר באזור א-נחלה דווקא להרחבת התנחלות היא לא מוסרית, לא חוקית ולא-מידתית בצורה הזועקת לשמיים. מדובר באפליה חמורה שמאששת את הטענות של המאשימים את ישראל בהחלת משטר אפרטהייד בשטחים. אף על פי שהצו שניתן לא מתייחס לכל השטח שבעתירה, בית המשפט מאותת שהאפליה הזאת לא יכולה להימשך".

מפת אזור הפיתוח של בית לחם ונחלה באמצעו א-נחלה (E2, גבעת עיטם).

המשמעות של צו על תנאי

בעתירות לבג"צ נגד התנהלות הממשלה ומוסדותיה ישנו שלב מקדמי של דיון שבו נהנית המדינה מחזקת התקינות. אם בעקבות השלב המקדמי בית המשפט מוצא שיש ממש בעתירה, הוא מוציא צו על תנאי שמחייב את המדינה לנמק מדוע לא תתקבל העתירה, וההליך עובר לשלב הבא של דיון שבו נטל ההוכחה מוטל על המדינה. זהו שלב שבו בית המשפט מאותת למעשה שהעתירה מתקבלת עקרונית ומאפשר למדינה להגיב ולהתגונן.

הצו שניתן בעתירה

נוסח הצו על תנאי שהוציא בית המשפט העליון הוא מצומצם יחסית. בעוד שהעתירה דרשה לבטל את הקצאת כל הקרקע להתנחלות ולהקצותה לגורמים פלסטינים, הצו שהוצא ע"י בית המשפט לא עוסק בביטול ההקצאה להתנחלות אלא רק בשאלת ההקצאה של קרקעות מתוך השטח שמיועד להתנחלות, לעותרים הפלסטינים הקונקרטיים שהגישו את העתירה.

נוסח הצו על תנאי: על יסוד עתירה זו שהובאה לפני בית-משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים 1-5 והמורה לו להתייצב וליתן טעם: מדוע לא תישקל על ידם הקצאת קרקע לעותרים 1-13 לצרכי שימוש אישי או משפחתי.

את העתירה הגישה שלום עכשיו יחד עם 14 פלסטינים. 13 מהם הם בעלי קרקעות באזור שחלק מאדמתם הוכרזה ע"י ישראל כ"אדמת מדינה" והוקצתה להרחבת ההתנחלות אפרת, והעותר ה-14 הוא ראש מועצת הכפר ואד רחאל הסמוך שמבקש שהקרקע תוקצה לפיתוח הכפר. העותרים הציגו בעתירה את זיקתם האישית ארוכת השנים לקרקע, וכן את חיוניתה של הקרקע לצרכי הפיתוח של כלל הציבור הפלסטיני באזור בית לחם.

בעקבות דיון שהתקיים בעתירה ב-7/6/21, ביקשו השופטים מהמדינה לעדכן אם היא מסכימה לשקול הקצאת חלקים מהשטח ל-13 העותרים. באופן כזה, כך נדמה, ביקשו השופטים להימנע מהחלטה עקרונית בשאלת הקרקע כולה – האם ראוי שתוקצה להתנחלות או שמא יש להקצותה דווקא לפיתוח המרחב הפלסטיני – ובמקום זאת, להסתפק בפתרון נקודתי לעותרים הספיציפיים עם הקצאה של חלקים מהקרקע בלבד.

בתשובתה המדינה טענה כי מכיוון שלא הוגשה בקשה קונקרטית להקצאת חלקות אדמה מסויימות, אין מקום להקצאה. העותרים טענו בתגובה כי הם כבר הגישו בקשה להקצאה כאשר עוד לפני הגשת העתירה הם פנו לממונה על הרכוש הממשלתי במינהל האזרחי בדרישה להקצות להם את הקרקע. על הרקע הזה הוצא צו על תנאי.

ככל הנראה השופטים ממשיכים בניסיון להלך בין הטיפות: מצד אחד, הם לא יכולים להתעלם מהאפליה הבוטה והמתמשכת במדיניות הקצאת הקרקעות של ישראל ועל כן הם מוציאים צו על תנאי בעתירה על הקצאת חלק מהקרקע לפלסטינים; ומצד שני, ככל הנראה הם מנסים שלא להיכנס לשאלה העקרונית של חוקיות הקצאת הקרקע להתנחלות.

הרקע לעתירה

מתוך נוסח העתירה:

״לאורך למעלה מחמישים שנות כיבוש, עשתה מדינת ישראל כל שיש בידה על מנת לדאוג להקמת והרחבת ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית וזאת על חשבון ותוך פגיעה חמורה בתושבים המוגנים הפלסטינים. בעשורים האחרונים הכלי המרכזי שעמד לרשותה לצורך קידום מטרותיה הפוליטיות – לאומיות אלה, הינו מנגנון ההכרזות ומדיניות ההקצאות. באמצעות ניצול ציני ומאסיבי של מנגנון זה, הבטיחה מדינת ישראל שטחים נרחבים להרחבת מפעל ההתנחלויות בשטחים תוך דחיקת צורכי האוכלוסייה הפלסטינית לתחתית המדרג, תוך ניצול משאביה הציבוריים, תוך הפלייה קשה ומכוונת וקיפוח ממשי של תושבי כפרים הפלסטינים. הגיעה השעה והגיעה העת כי הממשל הישראלי יכיר בחובתו להבטיח את רווחת וטובת האוכלוסייה הכבושה המוגנת ויבטל את מדיניות ההקצאות הפושעת שגובשה אצלו. הקצאת האדמות בשטח א-נחלה לשימוש וצרכים של העותרים וקהילת מרחב בית לחם תהיה התחלה של התיקון״.

לנוסח העתירה המלא לחצו כאן

בשנת 2004 הכריזה ישראל על כ – 1,300 דונם מדרום לבית לחם כ"אדמות מדינה". בעלי קרקע פלסטינים באזור ערערו על ההכרזה וועדת הערר קיבלה את טענתם לגבי כ – 100 דונם אך לגבי שאר השטח העררים נדחו. בעלי הקרקעות הפלסטינים עתרו לבג״ץ וטענו, בין השאר, שכל מטרת ה"הכרזה" היא לקחת את אדמתם לצורך התנחלות, אך עתירתם נדחתה בינואר 2016. נזכיר כי מנגנון ההכרזות על "אדמות מדינה" הוא למעשה ניצול מניפולטיבי של חוק הקרקעות העותמני משנת 1858. על פי הפרשנות הישראלית לחוק זה, אדמות שאינן מעובדות במשך כמה שנים ע"י הבעלים, או אינן מעובדות באינטנסיביות מספקת עוברות לבעלות המדינה. מדינת ישראל הקימה מערך שאיתר אדמות "פנויות" שכאלה והכריז עליהן כעל אדמות ציבוריות. ואכן, המדינה בחסות היועצים המשפטיים שלה, הכריזה במהלך שנות ה-80 וה-90 על קרוב למיליון דונם כ"אדמות מדינה" והקצתה אותם באופן בלעדי ואוטומטי לפיתוח מפעל ההתנחלויות.

משנקבע באופן סופי כי הקרקעות נחשבות אדמות ציבוריות (מה שמכונה "אדמות מדינה"), היה ברור כי בכוונת הרשויות הישראליות להקצות את הקרקע לטובת התנחלות ולא לטובת התושבים הפלסטינים באזור. על מנת להיאבק על כך, פנתה שלום עכשיו למינהל האזרחי בדרישה כי יודיעו ויפרסמו ברבים את הכוונה להקצות את הקרקע, אך המינהל האזרחי סירב. לכן, הגישה שלום עכשיו עתירה לבג"צ וכתוצאה ממנה נאלצה המדינה להודיע ב-26/12/2018 כי בכוונתה להקצות, תוך 30 יום, את הקרקע למשרד השיכון לצורך תכנון תכנית בניה להרחבת ההתנחלות אפרת.

מיד אחר כך, ב – 7/2/19 פנתה שלום עכשיו יחד עם עשרות בעלי קרקע פלסטינים מהאזור לממונה על הרכוש הממשלתי במנהל האזרחי, האחראי על הקצאת אדמות מדינה, בדרישה כי יקצה את הקרקע לצרכי הפלסטינים ולא למשרד השיכון.

ב – 3/5/2020, כשנה ושלושה חודשים לאחר שהפניה נשלחה, הממונה הממשלתי דחה את הבקשה.

עם קבלת הודעת הדחיה פנתה שלום עכשיו, על ידי היועץ המשפטי של התנועה, עו״ד מיכאל ספרד, לממונה בדרישה שיימנע מביצוע ההקצאה למשך 30 יום כדי לאפשר לשלום עכשיו ובעלי הקרקע הפלסטינים לאתגר את ההחלטה בבית המשפט העליון, בשבתו כבג״ץ. אך שר הביטחון לשעבר, נפתלי בנט, בימיו האחרונים בתפקיד, בחר להתעלם מהבקשה ההגיונית של העותרים ואישר את ההקצאה מיד ואף הוציא על כך הודעה חגיגית לעיתונות. בעקבות כך הוגשה העתירה.

העתירה שהוגשה נשענת על שלושה טיעונים מרכזיים:

1. ההשלכות ההרסניות של ההקצאה על תושבי האזור הפלסטיניים. בטווח המיידי ההקצאה ותכנון ההתנחלות החדשה יהוו פגיעה בבעלי הקרקעות בסביבה שעושים שימוש באדמות אלו לחקלאות, ובטווח הארוך הקמת ההתנחלות החדשה תחסום את פוטנציאל ההתפתחות היחיד של בית לחם והכפרים בסביבה ותקטע את הקשר בין כפרים אלו למטרופולין בית לחם. מבחינה תכנונית השטח הוא קריטי להתפתחות מטרופולין בית לחם הפלסטיני, בעוד שלצורך הקמת עוד פרבר ישראלי במרחב ירושלים, לשטח הזה אין כל יתרון תכנוני, אלא אף חסרונות. העותרים צירפו לעתירתם חוות דעת מומחה שמנתחת את המצב התכנוני ואת פוטנציאל הפיתוח באזור (לקריאת חוות הדעת לחצו כאן).
2. זיקתם של העותרים הפלסטינים לקרקע שהוקצתה. כל אחד ואחד מהעותרים הפלסטינים מחזיקים בידם זיקה ברורה וארוכת שנים לקרקעות א-נחלה. אותם עותרים עיבדו את הקרקעות שבבעלותם במשך השנים ומחזיקים במסמכי קושאן או צווי ירושה שהורישו להם את הקרקע.
3. מדיניות הקצאת הקרקעות המפלה באופן חמור וזועק לשמיים מאז 1967. על פי נתונים ששלום עכשיו, האגודה לזכויות האזרח ו"במקום" קיבלו מהמנהל האזרחי, מתוך כלל האדמות שהוקצו מאז כיבוש השטחים על ידי ישראל 0.24% בלבד הוקצו לפלסטינים בעוד ש-99.76% מהקרקעות הוקצו לצורכי ההתנחלויות הישראליות. ההחלטה להקצות את השטח המדובר לצורך ההתנחלות אפרת היא המשך ישיר של מדיניות האפליה המקוממת והלא חוקית שישראל מפעילה בשטחים למעלה מ – 50 שנה.
   יש לציין כי מאז הגשת העתירה, ניתן פסק דין חשוב בהרכב מורחב של בית המשפט העליון לגבי חוק ההסדרה, ובו נקבע שלפלסטינים בשטחים יש זכות לשיוויון. ההקצאה הלא שיוויונית של קרקעות היא אחת הפגיעות הבוטות ביותר של הזכות לשיוויון, והיא אף מוזכרת במפורש בפסק הדין על חוק ההסדרה.

לסיפור המעשה של ההכרזה באדמות א-נחלה וההליכים נגדה ראו כאן

המשמעות המדינית של הקמת התנחלות באזור E2:

השטח של א-נחלה, ששוכן מדרום לבית לחם הוא אחד השטחים החשובים והאסטרטגיים לפיתוח הפוטנציאלי של בית לחם. ההתפתחות של העיר בית לחם נחסמה מצפון ע"י ירושלים ושכונות גילה והר חומה שנבנו אחרי 1967; ונחסמה ממערב ע"י גדר ההפרדה וכביש המנהרות שסללה ישראל לצורך חיבור ההתנחלויות של גוש עציון לירושלים. במטרופולין בית לחם שבו שלושה מחנות פליטים צפופים, יש מחסור ניכר בקרקעות לפיתוח ובניה, ופלסטינים רבים רכשו קרקעות באזור א-נחלה לצורך בניה עתידית, אלא שאדמותיהם הוכרזו ע"י ישראל כ"אדמות מדינה".

מבחינה מדינית, השטח שבו מתוכננת ההתנחלות החדשה הוא שטח שישראל תצטרך ללא ספק לפנות כדי לאפשר פתרון של שתי מדינות לשני עמים. כמו תכנית E1 ממזרח לירושלים, שנועדה ליצור מסדרון ממערב למזרח שיחצה את הרצף הפלסטיני בלב הגדה המערבית, כך גם התכנית בא-נחלה נועדה ליצור מסדרון ממערב למזרח (מההתנחלויות של גוש עציון, דרך ההתנחלות אפרת, מזרחה לכיוון ההתנחלויות תקוע ונוקדים) שיקטע את הרצף הפלסטיני מדרום לבית לחם לכיוון חברון. גם הכביש הראשי היחיד שמחבר את חברון ודרום הגדה המערבית עם בית לחם וצפון הגדה (כביש 60) נמצא ממערב להתנחלות אפרת ולתכנית בא-נחלה. משמעות הדבר היא שאם ישראל תבקש לספח את אפרת ואת שטח התכנית, הכביש ייקטע ולא ניתן יהיה לחבר בין דרום הגדה וצפונה. לכן נחשבת התכנית הזאת לקטלנית במיוחד מבחינת הסיכוי לפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

להרחבה על המשמעות המדינית של התנחלות ב-E2 ראו כאן