טוען..

אדמות המדינה בשטחים מוקצות ליהודים בלבד

בעקבות בקשה לפי חוק חופש המידע שהגישו שלום עכשיו והתנועה לחופש המידע (ולאחר סירוב לתת את המידע וסחבת של שנתיים וחצי) – התקבלה תשובת המינהל האזרחי ממנה עולה כי:

99.76% (כ-674,459 דונם) מאדמות המדינה שהוקצו לשימוש כלשהו בשטחים, הוקצו לצרכי התנחלות ישראלית. לפלסטינים הוקצו, לכל היותר, 0.24% בלבד (כ-1,625 דונם).

כ-80% מההקצאות לפלסטינים (1,299 דונם) נעשו לצורך הקמת התנחלויות (669 דונם) ולצורך העברה בכפיה של בדואים (630 דונם), כך שלצורכי הפלסטינים ממש הוקצו לכל היותר 326 דונם בלבד, מתוכם לפחות 121 שוכנים כיום באזור B בשליטה פלסטינית.

רוב ההקצאות לפלסטינים (כ-53%) נעשו לפני הסכם הביניים מ-1995 ("הסכם אוסלו ב", שבו חילקו את הגדה לאזורי A, B, ו-C, והעבירו את השליטה על 40% מהגדה לרשות הפלסטינית).

בימים אלה מונחת בפני בג"צ סוגיית פינוי הישוב הפלסטיני אלח'אן אלאחמר שהמדינה מבקשת להרסו ולגרש את תושביו בכפיה לשטח אחר. תושבי הכפר מבקשים מבג"צ שיעצור את הפינוי עד שהמינהל האזרחי ידון בתכנית הבניה המפורטת שהם הכינו להכשרת הכפר. עד כה, סירבה המדינה לדון בהכשרת היישוב, שאדמותיו הוכרזו ע"י המינהל האזרחי כ"אדמות מדינה". הנתון שנחשף כאן על ההימנעות המערכתית של המדינה מלהקצות כל קרקע לשימוש פלסטיני, מעידה על אפליה קשה ומובנית שלא מאפשרת לתושבי הכפר שום סיכוי לקבל את הקרקע ולהסדיר את היישוב. שאלת החוקיות של האפליה הזאת תעמוד ברקע של הדיון בבג"צ.

שלום עכשיו: "מדינת ישראל ששולטת בשטחים כבר למעלה מ – 50 שנה מקצה קרקעות בגדה באופן בלעדי כמעט לצרכי התנחלות, ובאופן גורף לא מקצה קרקעות לשימוש האוכלוסיה הפלסטינית המוגנת. הקרקע היא אחד מהמשאבים הציבוריים החשובים ביותר, והקצאה של הקרקע לשימוש אוכלוסיה אחת בלבד על חשבון אוכלוסיה אחרת, היא אחד מהמאפיינים המובהקים של אפרטהייד. זוהי הוכחה עצובה נוספת לכך שלשליטה המתמשכת של ישראל בשטחים על מיליוני תושבים פלסטיניים ללא זכויות, ולהקמת מאות התנחלויות על מאות אלפי דונמים, אין שום בסיס מוסרי וכל מטרתה היא למנוע כל סיכוי להסכם מדיני. לממשלת ישראל יש אפשרות לשנות את האפליה הגזענית כבר מחר בבוקר על ידי הכשרה והסדרת הישוב הבדואי חאן אל אחמאר הנמצא על אדמות מדינה ולעצור לאלתר את הגירוש המיותר והבלתי חוקי של משפחות שגרות במקום כבר משנות החמישים".

התנועה לחופש המידע, עו"ד נועה שליט: "נדרשה עבודה סיזיפית ועקבית על מנת לקבל את הנתונים, שכן בקשת המידע הראשונה הוגשה למינהל האזרחי עוד במארס 2016, ולקח למעלה משנתיים עד שהתקבלה תשובה התואמת את המידע המבוקש. עינינו רואות כי המידע שהתקבל אינו מצדיק את הימשכות ההליך וגרירת הרגלים מצד המינהל האזרחי, שמשך שנתיים הערים קשיים על מנת להתיש ולמנוע את פרסום המידע והבאתו לידיעת הציבור."

 

רקע: "אדמות מדינה" – של איזו מדינה?

הקרקע היא אחד המשאבים הציבוריים המרכזיים והיקרים בכל מקום וחברה. החלוקה של משאב זה היא מפתח לפיתוח ולצמיחה, ואופן חלוקת משאבי הקרקע היא ביטוי למדיניות השלטון עם השפעה מכרעת על רווחת התושבים. המונח "אדמות מדינה" הוא מונח מטעה כי בשטחים הכבושים אין "מדינה", לא מדינת ישראל ולא מדינת פלסטין, כך שהמונח המתאים יותר הוא "אדמות ציבוריות", אדמות ששייכות לציבור. במדינות עצמאיות, מי שמנהל את אדמות הציבור היא המדינה. המדינה מחליטה למי לתת את הקרקע והיא מקצה אותה בחוזי חכירה או שכירות לשימושים שונים. בשטחים הכבושים מי שמנהל את הקרקעות הציבוריות הוא השלטון הצבאי הישראלי שמדיניותו מוכתבת ע"י ממשלת ישראל. לפלסטינים אין זכות להשפיע על המדיניות הזאת. עד הסכם הביניים ב-1995 (הסכם אוסלו ב'), היה צה"ל אחראי על כל תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, כולל ניהול חיי היומיום בכל הערים והכפרים, אך מאז הסכם אוסלו ב', הוא אחראי באופן ישיר "רק" על 60% מהגדה המערבית (אזור C) ובאופן עקיף על תחומים מסויימים גם בשאר הגדה המערבית.

 

א. הקצאת האדמות לישראלים בלבד

לפני 1967 מרבית השטח שאותו מגדיר היום המינהל האזרחי כאדמות מדינה לא נחשב לרכוש ממשלתי. במהלך השנים הכריזה ישראל על קרוב למיליון דונם כ"אדמות מדינה", וכללה כמעט את כל האדמות הללו בתחום השיפוט של הרשויות המקומיות של ההתנחלויות. המשמעות היא שהפלסטינים היו חסומים מראש מהאפשרות לשימוש במקרקעין הללו, גם עוד לפני שהקרקע הוקצתה לשימוש כלשהו.

השלטון הצבאי מחוייב לדאוג לתושבים המוגנים של השטח הכבוש (במקרה דנן, הפלסטינים). כפי שקבע בית המשפט העליון: "הממשל הצבאי אינו רשאי למכור רכוש ממשלתי דלא-ניידי, ומעמדו המשפטי באותו רכוש הוא כמעמד של מקבל טובת הנאה בלבד". זאת הן לפי הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי והן על פי המשפט המינהלי הישראלי (בג"צ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון נ' מפקד כוחות צה"ל פ"ד לז(4), 785 (1983) 791).

כפי שמסבירה האגודה לזכויות האזרח: ישראל מחזיקה באדמות המדינה בשטח הכבוש כנאמן, ועליה לעשות הכל כדי לשמר אותן ולפתחן לטובת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. עצם השימוש באדמות מדינה לצורך בניית התנחלויות ו/או פיתוח תשתיות ואזורי תעשייה שלא לטובת האוכלוסייה הפלסטינית מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. העובדה שפעילות הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש במינהל האזרחי מתנהלת זה שנים בחוסר שקיפות ותוך הפרה של כללים בסיסיים של מינהל תקין אינה מקרית: מצב שבו אף אחד לא יודע כמה אדמות מדינה בדיוק יש, כמה מהן הוקצו ולמי פותח בפני הרשויות אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות למניפולציות.

כעת מסתבר שהמדיניות הגורפת של ממשלות ישראל לאורך השנים היתה להקצות כמה שיותר אדמות לשימוש ישראלי-התנחלותי, ולא להקצות שום קרקעות לטובת הפלסטינים (שמהווים 88% מתושבי הגדה המערבית).

 

ב. המידע המטעה והמנופח שנתן המינהל האזרחי לבית המשפט ב-2013

בשנת 2013 מסר המינהל האזרחי לארגון במקום והאגודה לזכויות האזרח מידע על אדמות המדינה שהוקצו לפלסטינים במסגרת עתירה שהגישו לפי חוק חופש המידע. במידע שנמסר אז נאמר כי היקף אדמות המדינה שהוקצו לפלסטינים הוא 8,649 דונם, שהם כ-1.27% מכלל אדמות המדינה שהוקצו.

שלום עכשיו ביקשה מהמינהל האזרחי פירוט של מטרות ההקצאות הללו, ובתשובת המינהל (שהתקבל אחרי שנתיים וחצי) הסתבר שהנתון שניתן לבמקום ולאגודה לזכויות האזרח בהליך מול בית המשפט היה מטעה, ולמעשה רק 1,625 דונם הוקצו לפלסטינים ולא 8,649.

את ההבדל בין הנתונים (כ-7,000 דונם!) ניתן להבין מבית השיטין מתגובת המינהל האזרחי לתנועה לחופש המידע: "מעיון מכלל החומרים התגלה כי הנתונים שנמסרו כללו את כל הקצאות אדמות לפלסטינים, ולאו דווקא של אדמות מדינה". כלומר רוב רובן של 8,649 הדונמים שהוקצו לפלסטינים לא היו אדמות מדינה, אלא אדמות פרטיות של פלסטינים שנחשבו נפקדים, שבהם נעשה שימוש בהיקפים נרחבים בסוף שנות ה-60' ובתחילת שנות ה-70'.

בשנת 1968 החלה ישראל להקים התנחלויות בבקעת הירדן על אדמות פרטיות של פלסטינים ובתמורה הקצתה לבעליהם אדמות חלופיות, בעיקר אדמות של פלסטינים אחרים שנחשבו נפקדים, מה שמכונה אדמות "בדל" או "תבדיל". (יש לציין שבמקביל הכינו בממשל הצבאי רשימה של כל בעלי הקרקעות הנפקדים שאדמותיהם הוקצו לפלסטינים או למתנחלים ("רשימת המאה"), ונקבע כי לא יינתן להם היתר כניסה לשטחים, כך שלא יוכלו לתבוע את אדמותיהם חזרה).

כך מתאר זאת מבקר המדינה בדו"ח 56א על ניהול המקרקעין ע"י המינהל האזרחי, עמ' 194:
"ב. הקצאות אדמות פלסטינים – בסוף שנות השישים ובשנות השבעים הוקצו ליישובים ישראלים בבקעת הירדן אדמות בבעלות פלסטינית, הן בדרך של חילופי קרקעות, שבהם הוענקו לפלסטינים אדמות חלופיות שהיו בבעלות נפקדים, והן באמצעות הקצאה ישירה של אדמות של נכסי נפקדים בסדר גודל של אלפי דונם. פעולות הקצאה אלה, שהוגדרו במסמכים של היועץ המשפטי למינהל (להלן – היועמ"ש למינהל) כבלתי חוקיות לכאורה, המשיכו להתבצע על ידי המינהל גם לאחר מכן. (ההדגשה הוספה).

 

ג. רשימת אדמות המדינה שהוקצו לפלסטינים – תשובת המינהל האזרחי:

להורדת תשובת המינהל האזרחי  – לחצו כאן


ד. ניתוח הנתונים:

1968 – הקצאת אדמות לצורך הקמת התנחלויות בבקעה (669 דונם) – כ-41% מהאדמות שברשימה הוקצו בשנת 1968 באזור הבקעה. באותם ימים, כאמור, הקימה ישראל התנחלויות רבות בבקעה ולקחה לצורך כך קרקעות פרטיות של פלסטינים ובתמורה נתנה לבעלים אדמות אחרות. ככל הנראה, 669 הדונמים שהוקצו לפלסטינים בבקעה בשנת 1968 היו חלק מ"עסקת החליפין" ("בדל") שכפתה ישראל על בעלי הקרקעות. ייתכן שגם 50.2 הדונמים שהוקצו לתושבי ג'יפטליק בשנת 1972 היו חלק מעסקת חליפין להקמת התנחלות, אך אין לנו מידע על כך.

הקצאות לפני הסכם אוסלו ב' – הסכם הביניים שנחתם בספטמבר 1995 חילק את הגדה המערבית לאזורי A ו-B (40% מהגדה המערבית) שבהם שליטה אזרחית בסמכויות מוגבלות לרשות הפלסטינית, ולאזור C (60% מהגדה המערבית) שבו יש שליטה ישראלית מלאה. רוב הקרקעות שהוקצו לפלסטינים (866 דונם, כ-53%), הוקצו לפני ההסכם, בימים שישראל ניהלה את חיי היומיום בכל הערים והכפרים הפלסטינים.

למרות האחריות הישראלית המלאה, כמעט שלא הוקצו אדמות ציבוריות לשימוש הפלסטינים: מתוך 866 דונם שהוקצו לפני 1995, 669 דונם הוקצו כאמור לצורך הקמת ההתנחלויות; ומתוך 197 הדונמים הנותרים לפחות 121 דונם שוכנים היום באזור B שממילא נמצא בשליטה פלסטינית.

שטח ההקצאה של 117 דונם לצורך אזור תעשיה בישוב אירתאח – רוב השטח באזור B.


הקצאות להעברה בכפיה של הבדואים
– מהנתונים עולה כי קרוב ל-40% (630 דונם) מהקרקעות שהוקצו לפלסטינים, הוקצו לצורך "קיבוע" שבט הרשאידה (270 דונם), ושבט ג'האלין (360 דונם). בשנות ה-90', כאשר הרחיבה הממשלה את ההתנחלות מעלה אדומים, היא ביקשה לפנות מהשטח המיועד להתנחלות את התושבים הבדואים שהתגוררו בו. בג"צ אסר בשעתו על המדינה "לזרוק" את הבדואים מהשטח בלי לאפשר להם קרקע חלופית, והמדינה החליטה לצורך כך להקצות לבדואים קרקע של כמה עשרות דונמים באדמות אבו דיס, בצמוד למזבלה ענקית של ירושלים והסביבה.

יש לציין שמתוך 630 הדונמים שנספרו ע"י המינהל האזרחי כאדמות ש"הוקצו" לפלסטינים, רוב האדמות לא הוקצו בפועל. האדמות באזור נועיימן שמיועדות ל"קיבוע" שבט הרשאידה (270 דונם), עדיין עומדות ריקות ואין אף פלסטיני שקיבל אותם. באדמות "אלג'בל" שהוקצו לשבט הג'האלין ליד המזבלה, מומשו בחוזי הקצאה רק חלק מ-360 הדונם שמיועדים, לפי תשובת המינהל האזרחי, עבור הבדואים.

2015 – הקצאת 54.5 דונם לעיבודים חקלאיים – ככל הנראה מדובר באדמות שהיו בשימוש פלסטיני במשך עשרות שנים (מאז שנת 80), הן לצורך מגורים והן לצורך עיבוד מקרקעין. לאחרונה הוציא המינהל האזרחי צווי פינוי נגד בעלי  הקרקע, ובעקבות העררים שהגישו בפני ועדת העררים, החליטו במינהל האזרחי להסכים להקצות את הקרקע לשימוש הפלסטיני. יש לציין שבפועל לא נחתמו חוזי ההקצאה עם המדינה, שכן בעלי הקרקע הפלסטינים מסרבים לשלם את שכר הדירה שהמדינה מבקשת, עבור מה שבעיניהם נתפס כאדמתם הפרטית.

 

ה. ניסיונות ההסתרה של המידע המבוקש

במארס 2009 פנתה עמותת במקום למינהל האזרחי בבקשה לפי חוק חופש המידע לקבל את היקף אדמות המדינה שהוקצו באזור C לישראלים ולפלסטינים. לאחר שלא ניתנה תשובה עניינית, הגישו עמותת במקום והאגודה לזכויות האזרח עתירה מינהלית נגד המינהל האזרחי בדרישה לקבל את המידע. תגובת המינהל בשעתו היתה שהמידע לא מצוי בידיו, וכי נדרשות מאות שעות עבודה להכנתו. במהלך הדיונים היה ניכר שלמינהל האזרחי, הגוף שאמון על ניהול הקרקעות בשטחים, אין מידע מדוייק לגבי הקרקעות שבאחריותו ואף אין לו מושג לגבי אדמות המדינה שהועברו על ידו לניהול החטיבה להתיישבות.

בסופו של דבר בשנת 2013, ובעקבות התערבות בית המשפט ניתנה תשובה רשמית שלטענת המדינה היא סובלת מאי דיוקים, לפיה 8,649 דונם (1.27% מאדמות מדינה שהוקצו) הוקצו לפלסטינים בעוד שכ-663,000 דונם (98.73%) הוקצו לשימוש ישראלי התנחלותי. יש לציין כי כפי שנראה להלן, כעת מסתבר שבפועל הוקצו רק 1,625 דונם מאדמות מדינה, וכי הנתונים שנמסרו במסגרת העתירה של במקום והאגודה לזכויות האזרח כללו כ-7,000 דונם נכסי נפקדים שהוקצו לפלסטינים).

במארס 2016 פנתה שלום עכשיו למינהל האזרחי בבקשה לקבל הסברים על אדמות המדינה שהוקצו לשימוש פלסטיני – פירוט המטרות שלשמן הוקצו המקרקעין. שמונה חודשים מאוחר יותר, בנובמבר 2016, ובעקבות תזכורות רבות, סירב המינהל האזרחי למסור את המידע בטענה שנדרשת עבודה רבה של בחינת אלפי תיקי הקצאה.

בנובמבר 2017 הגישה התנועה לחופש המידע בקשה חדשה שמצמצמת במידה ניכרת את היקף העבודה, לקבלת דוגמאות מייצגות של חוזי ההקצאה. גם במקרה הזה נדרשו תזכורות רבות ותלונות ליחידה לחופש המידע במשרד המשפטים, עד שכעבור שנה וחצי התקבלה תשובה (אף היא חלקית). כעת ממתינה התנועה ועומדת על קבלת חוזי ההקצאה עצמם.