טוען..

שלום עכשיו במהלך משפטי תקדימי נגד ההתנחלות החדשה בא-נחלה (E2)

הקצאת אדמות מדינה מוכרזות להתנחלויות – אינה חוקית ואינה סבירה

שלום עכשיו פנתה יחד עם עשרות בעלי קרקע פלסטינים לממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש בדרישה כי יבטל הקצאת כ-1,200 דונם באזור בית לחם למשרד השיכון לצרכי תכנון התנחלות חדשה. לטענתם הקצאת קרקעות שהוכרזו כאדמות מדינה לצרכי התנחלויות אינה חוקית, וכי במקום להקצות להתנחלות יש להקצות את הקרקע לטובת האוכלוסיה הפלסטינית.
מדובר בפעם הראשונה שבה מובאת השאלה למבחן שיפוטי, והפעם הראשונה שבה מבקשים פלסטינים שקרקע תוקצה להם במקום להתנחלות.

הטענות המרכזיות:
• הקצאת קרקעות להתנחלות נוגדת את חובת הנאמנות שנקבעה בסעיף 55 בתקנות האג.
• לאור העובדה כי 99.8% מהקרקעות שהוקצו בגדה המערבית הוקצו להתנחלויות בעוד רק 0.2% הוקצו לצרכים פלסטיניים, הקצאת קרקעות נוספות להתנחלות נגועה באפליה ובחוסר שוויון ולכן אסורה.
• הצורך הפלסטיני באדמות הללו בלב אזור הפיתוח של בית לחם עולה לאין שיעור על הצורך של ההתנחלות אפרת, שהיא פריפריאלית מבחינת ישראל ורחוקה מלהיות איזור ביקוש.

מאז בג"צ אלון מורה מ-1979, לא הצליחה עתירה עקרונית לערער את התשתית המאפשרת את המשך הרחבת מפעל ההתנחלויות. מטרת המהלך והמאבק הציבורי סביבה היא לערער את התפיסה הרווחת לפיה "אדמות המדינה" בשטחים הן למעשה אדמות פנויות למטרות ישראליות ולחייב את בית המשפט העליון, כמו גם את הציבור הישראלי, לעסוק בשאלה עקרונית זו.
לקריאת הפניה לחצו כאן

הקרקע בא-נחלה ("גבעת עיטם" / "2E")
בשנת 2004 הכריזה ישראל על כ-1,300 דונם מדרום לבית לחם בסמוך לכפר א-נחלה כאדמת מדינה. תשעה בעלי קרקע פלסטינים הגישו עררים על ההכרזה. ועדת הערר קיבלה את טענתם לגבי כ-100 דונם אך לגבי כ-1,200 דונם היא קבעה כי בעלי הקרקע לא הוכיחו שהם עיבדו את אדמתם באופן רציף ואינטנסיבי כנדרש. על החלטה זו הגישו בעלי הקרקע עתירה לבג"ץ שנדחתה בינואר 2016.
ב-26/12/18 הודיעה המדינה כי הקרקע הוקצתה למשרד השיכון לצרכי תכנון וכי חוזה ההקצאה ייכנס לתוקף בתוך 30 יום (ההודעה הגיע אחרי ששלום עכשיו עתרה לבג"צ בדרישה שהמדינה תודיע על הכוונה להקצות).
ב-7/2/19, פנתה שלום עכשיו יחד עם עשרות בעלי קרקע לממונה על הרכוש הממשלתי במינהל האזרחי בדרישה כי יבטל את הכוונה להקצות את הקרקע למשרד השיכון, ויקצה אותה לפלסטינים.

1. הכרזה סיטונאית על מאות אלפי דונמים כ"אדמות מדינה" והקצאתן להתנחלויות
עד סוף שנות השבעים אישר בג"צ הקמת התנחלויות על אדמות פרטיות של פלסטינים כאשר הקמתן נומקה בצרכי ביטחון. בשנת 1979 קבע בית המשפט בבג"ץ 390/79 דויקאת ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' ("פרשת אלון מורה") כי תפיסת אדמות פלסטיניות פרטיות לצורך הקמת ההתנחלות באותו מקרה אינה חוקית, שכן התנחלויות אינן צורך בטחוני. פסק-הדין לא מנע הקמת התנחלויות על אדמות שאינן פרטיות או על אדמות פרטיות אם נמצא צורך בטחוני. הלכת "אלון מורה" היוותה איום ממשי על המשך התפתחות מפעל ההתנחלויות וממשלת בגין, שראתה בהקמת התנחלויות יעד אידיאולוגי ולא עניין ביטחוני חיפשה מענה מהיר שיאפשר המשך תפיסת קרקעות והקמת התנחלויות. מענה זה נמצא על דרך השימוש ב"הכרזה" על אדמות כ"אדמות מדינה".
מנגנון ההכרזות הוא למעשה ניצול מניפולטיבי של חוק הקרקעות העותמני משנת 1858. על פי הפרשנות הישראלית לחוק זה, אדמות שאינן מעובדות במשך כמה שנים ע"י הבעלים, או אינן מעובדות באינטנסיביות מספקת עוברות לבעלות המדינה. מדינת ישראל הקימה מערך שאיתר אדמות "פנויות" שכאלה והכריז עליהן כעל אדמות ציבוריות. ואכן, המדינה בחסות היועצים המשפטיים שלה, הכריזה במהלך שנות ה-80 וה-90 על קרוב למיליון דונם כ"אדמות מדינה" והקצתה אותם באופן בלעדי ואוטומטי לפיתוח מפעל ההתנחלויות.
הניסיונות לאתגר את חוקיות הליכי ההכרזה נכשלו (ראו בג"ץ 285/81 פדיל מוחמד אל נאזר ואח' נ' מפקד יהודה ושומרון ואח', פ"ד לו (1) 701). ביהמ"ש קבע כי לשלטון בגדה יש סמכות להפעיל פרקטיקה זאת מכוח "חובת הנאמנות" לפי תקנה 55 של תקנות האג שמחייבת את המדינה הכובשת לשמור על נכסי המדינה הכבושה ומתירה לה לעשות שימוש ברווחים בהם לצורך כלכלת השטח הכבוש. כלומר "התירוץ" המשפטי שאיפשר את ההכרזה על אדמות מדינה היה החובה של הכובש להגן ולשמור על האדמות הציבוריות של הקהילה הנכבשת. אך בפועל, מדינת ישראל ניצלה את התירוץ הזה כדי להעביר את אדמות הנכבשים לטובת הכובשים.
במהלך המשפטי הנוכחי, מבקשת שלום עכשיו לאתגר את חוקיות השימוש באותן "אדמות מדינה" לטובת המתנחלים, ולטעון שחובת הנאמנות אוסרת על ישראל להקצות את אדמות המדינה המוכרזות לטובת ההתנחלויות. טענה זאת במתכונתה הנוכחית גם אם אינה זרה לביהמ"ש – היא חדשנית וטרם נדונה.

2. 99.8% מאדמות המדינה שהוקצו ע"י ישראל בגדה המערבית – הוקצו להתנחלויות
נתונים שנחשפו בעקבות עתירה של "במקום" ושל האגודה לזכויות האזרח, ולאחר מכן בעקבות בקשת חופש המידע של התנועה לחופש המידע ושלום עכשיו, הראו כי מאז 1967 ישראל הקצתה כמות מזערית של קרקעות לטובת שימוש פלסטיני (כ-1,600 דונם בלבד), רובם המוחלט לצורך הרחבת התנחלויות, בעוד שלהתנחלויות ולשימוש ישראלי הוקצו מאות אלפי דונמים (כ-660,000 דונם).
הנתון הזה מלמד על הקצאה לא שוויונית ומפלה, בלתי סבירה באופן קיצוני ונגועה בשיקולים זרים. יש לציין כי הקרקע היא אחד מהמשאבים הציבוריים החשובים ביותר, והקצאתה לשימוש אוכלוסיה אחת בלבד על חשבון אוכלוסיה אחרת, היא אחד מהמאפיינים המובהקים של אפרטהייד. על פי כללי המנהל התקין והמשפט החוקתי בישראל החל גם על רשויות מעבר לקו הירוק, הקצאת זכויות במקרקעין לאזרחים ישראלים יהודים בלבד נגועה באפליה ובחוסר שוויוניות ולכן היא פסולה ואסורה.

3. השטח הוא בלב אזור הפיתוח של בית לחם ורק בפריפריה של הפיתוח הישראלי
השטח שהוקצה למשרד השיכון לצורך תכנון התנחלות חדשה עם אלפי יחידות דיור שוכן בלב אזור הפיתוח של בית לחם (ראו מפה), ולמעשה בלב ליבו של המרחב המטרופוליני הפלסטיני של רמאללה-ירושלים-בית-לחם (שהוא המקבילה של גוש דן עבור הפלסטינים). בחינה תכנונית מרחבית של הכוונה להקים בשטח התנחלות ישראלית חדשה, לעומת הפוטנציאל שבתכנון השטח לבניה ופיתוח פלסטיניים, לא משאירה ספק שמבחינה תכנונית הן בהסתכלות על הטווח הקצר ובוודאי בהסתכלות על הצרכים של הטווח הרחוק, הצורך בפיתוח פלסטיני עולה לאין שיעור על הצורך שבבניה עבור ישראלים, שכן השטח חיוני ביותר עבור הפיתוח הפלסטיני באזור בעוד שהוא שולי בחשיבותו מבחינת הפיתוח הישראלי.

לקריאת המאמר המלא על הניתוח התכנוני-מרחבי של נחלה – לחצו כאן