מתנחלים מישיבת שבי חברון נכנסו אתמול למבנה ברחוב השלאלה בחברון והקימו בו התנחלות חדשה. רחוב השלאלה שבו הוקמה ההתנחלות, הפך בשנים האחרונות לציר מרכזי וכמעט יחידי לתנועת פלסטינים לעיר העתיקה בחברון ולמערת המכפלה, בעקבות סגירת הרחוב המקביל, רחוב השוהדא, לתנועת פלסטינים ע"י צה"ל. כעת, עם הקמת ההתנחלות החדשה, קיים חשש שצה"ל יסגור גם את רחוב השלאלה בפני פלסטינים, בתירוץ של הגנה על ההתנחלות, ובכך תיחסם הגישה הראשית של הפלסטינים לעיר העתיקה בחברון.
שלום עכשיו: ההתנחלות הזאת היא יוזמה ישירה של הממשלה. הממונה על הרכוש הממשלתי הוא שהקצה את המבנה למתנחלים והצבא הוא זה שפתח עבורם מעבר מיוחד לצורך הכניסה להתנחלות. מטרת ההתנחלות בלב הקסבה של חברון היא להשתלט על אזורים חדשים בעיר ולנשל מהם את הפלסטינים, בדומה לנישולם ממרכז העיר באזור ההתנחלות הקיימת. ההתנחלות בחברון היא הפנים המכוערות ביותר של השליטה הישראלית בשטחים. אין בגדה המערבית מקום שבו האפרטהייד יותר מובהק. הקמת התנחלות חדשה בחברון היא פרובוקציה שפוגעת באינטרס הישראלי, המדיני והביטחוני.
ההתנחלות החדשה בחברון ("בית ולירו") – מעבר לגדר שמפרידה בין ההתנחלויות לבין רחוב השלאלה בחברון, 3/9/2025
הקצאת הבית למתנחלים ע"י הממשלה – מימוש "זכות השיבה"
הבית שאליו נכנסו המתנחלים היה בבעלות של משפחה יהודית (משפחת מואיז ולירו) לפני 1948. לאחר המלחמה ב-1948 עבר הנכס לניהול הממשלה הירדנית, יחד עם שאר נכסי היהודים שנותרו בשטחי ירדן. אחרי 1967, עברו נכסי היהודים מניהול ירדני לניהול ישראלי של הממונה על הרכוש הממשלתי במינהל האזרחי. בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הקצו ממשלות ישראל ארבעה מתחמים מנכסי היהודים בחברון לצורך הקמת ארבע התנחלויות בלב חברון: שכונת אברהם אבינו, בית רומנו, בית הדסה ותל רומיידה. בשנת 2016 הקצה הממונה מגרש נוסף מנכסי היהודים לטובת בניית 31 יחידות דיור בצמוד לבית רומנו, ולאחר מכן הוחלט להקצות גם את מבני השוק הסיטונאי בצמוד לשכונת אברהם אבינו, לטובת מתנחלים (תכנית שעדיין לא מומשה). כעת לראשונה מקצה האפוטרופוס נכס בחברון מחוץ לשטח ההתנחלות.
יש לציין כי לפני כשני עשורים פנו יורשיו של מואיז ולירו לבית המשפט העליון בדרישה כי הנכס יושב להם או לחלופין יינתנו להם פיצויים על הפקעתו ע"י המינהל האזרחי. בית המשפט פסק כי מאז 1948 והעברת הנכס לניהול הממשלה הירדנית ועד היום נותקה למעשה זיקת הקניין הפרטי של הבעלים המקוריים, וכי שאלת הבעלות הפרטית תיפטר במישור המדיני.
כך כתבה השופטת פרוקצ'יה בפסק הדין: "הקניית הנכס לממונה על רכוש האויב פועלת לניתוקה של זיקת הקנין הפרטי של הבעלים המקורי לנכס ולהעברת הפתרון העתידי בענין גורלו של הנכס למישור המדיני והבינלאומי במסגרת הסדרים בינמדינתיים. נקווה ונייחל כי לא ירחק היום שהסדרים כאלה אכן יושגו."
בין השורות ניתן לשמוע את "הצד השני" של המטבע: בתוך שטחי מדינת ישראל ישנם מאות אלפי נכסים, מבנים וקרקעות, שהיו בבעלות פלסטינית לפני 1948. ממשלת ישראל החליטה כי נכסים אלה לא יוחזרו לבעליהם הפלסטינים והכנסת אף חוקקה לשם כך את חוק נכסי נפקדים. השבת רכוש שאבד ליהודים ב-1948 בחברון פותחת פתח לדרישה פלסטינית להשבת הרכוש הפלסטיני לידי יורשי הפליטים הפלסטינים. בכל זאת בחרה ממשלת ישראל להקצות את הנכס בחברון לישראלים. המינהל האזרחי הקצה את המבנה לטובת ישיבת שבי חברון, שהודיעה שהיא תשתמש במבנה כמגורים לתלמידי הישיבה.
ההתנחלות החדשה: סכנה לסגירת רחוב שוקק חיים בפני פלסטינים
המציאות בחברון בשני העשורים האחרונים היא שכדי להגן על קומץ של כ-800 מתנחלים בתוך עיר פלסטינית של כ-250,000 תושבים, צה"ל סגר כבישים ורחובות לתנועת פלסטינים. במרכז העיר ישנם רחובות שבהם לפלסטינים אסור לעבור ברגל; מאות דירות וחנויות נסגרו בצו צבאי או כתוצאה מכך שלפלסטינים אסורה הגישה אליהם; וכדי להיכנס לאזור, פלסטינים נדרשים לעבור בידוק.
רחוב השוהדא בחברון, שהיה אחד הרחובות המרכזיים והשוקקים בעיר, הפך לשומם מפלסטינים. מיד אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה ב-1994, סגר צה"ל את הרחוב לתנועת כלי רכב פלסטינים, ומאז 2002 הוא נסגר גם לתנועת הולכי רגל פלסטינים. הרחוב המקביל לרחוב השוהדא, רחוב השלאלה, הפך לרחוב המרכזי שמוביל אל העיר העתיקה של חברון (הקסבה) ולמערת המכפלה.
ההתנחלות החדשה נמצאת כאמור מחוץ לשטחי ההתנחלויות הקיימות, ברחוב השלאלה, בסמוך לכניסה לקסבה של חברון. הגישה הבטחונית של צה"ל היא שכדי להגן על מתנחלים, מטילים מגבלות על הפלסטינים. במקרה של חברון, הדבר בא לידי ביטוי בסגירת של רחובות לתנועת פלסטינים ולהקמת עמדות בידוק לעוברים ברחובות. ההתנחלות החדשה עלולה להביא לכך שצה"ל יטיל מגבלות תנועה גם ברחוב השלאלה ואף יסגור אותו לתנועת פלסטינים.