טוען..

הממשלה הכריזה על 66 דונם כאדמות מדינה להכשרת המאחז אביתר

ב-8/7/24 חתם הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש על הכרזה של כ-66 דונם מאדמות ביתא וקבלן שמדרום לשכם כ"אדמות מדינה". לבעלי הקרקע ניתנו 45 יום לערער על ההכרזה ולנסות להוכיח בפני ועדת עררים כי הקרקע היא שלהם. ההכרזה נועדה לאפשר להכשיר את המאחז הלא חוקי אביתר שהוקם ב-2021 באופן לא חוקי. הממשלה איפשרה למתנחלים להמשיך להתגורר בו למרות שהוא לא חוקי ומהווה נטל בטחוני משמעותי על כוחות הביטחון, ולאחרונה אף קיבלה החלטה להכשיר את המאחז ולהפוך אותו להתנחלות רשמית.

ההכרזה באביתר היא אחת מתוך חמש הכרזות על אדמות מדינה שנעשו מתחילת השנה, בהיקף כולל של 23,572 דונם (5,879 אקרים). שנת 2024 היא שנת שיא בהכרזות ולמעשה בשנת 2024 לבדה הוכרזו כמחצית מכל הקרקעות שהוכרזו מאז הסכם אוסלו בשנת 1993.

גבולות ההכרזה שנקבעו מביאות עד אבסורד את כל השיטה של "הכרזה על אדמות מדינה", כפי שנראה להלן. לפחות 11 מבנים, כביש הגישה וכיכר מרכזית במאחז הם על קרקע פרטית פלסטינית, ואפילו לשיטת המדינה יש לפנותם.

הכרזה לפי ההתנחלות ולא לפי הקרקע = הפקעה ולא "הכרזה".

מפת ההכרזה מעידה על המאמץ הגדול שהושקע כדי "להתאים את הקרקע" לצרכים של ההתנחלות, ולכופף את הפרשנות החוקית עד כמה שניתן, כך שאפשר יהיה "להכשיר" את המאחז. נזכיר כי הליך ההכרזה הוא למעשה תרגיל משפטי שפיתחה ישראל כדי להתגבר על האיסור שקיים בדין הבינלאומי על הפקעת רכוש פרטי של האוכלוסיה הכבושה לטובת צרכי המעצמה הכובשת. כדי "להפוך" קרקע פרטית לקרקע ציבורית (מה שמכונה "אדמת מדינה") בלי לבצע הפקעה, טוענת ישראל שהיא למעשה לא משנה את מעמד הקרקע, אלא רק "מכריזה" עליו באופן רשמי. לפי הפרשנות הישראלית לחוק הקרקעות העותמאני שעומד בבסיס חוקי הקרקעות בשטחים, אם בעל קרקע לא מעבד אותה במשך שנים אחדות, הקרקע כבר לא שלו והיא הופכת לרכוש ציבורי. לצורך כך אנשי המיפוי של המינהל האזרחי, שכיום פועלים תחת מינהלת ההתיישבות בליווי הייעוץ המשפטי שלה תחת השר סמוטריץ, בוחנים תצלומי אוויר ומחפשים בהם קרקעות לא מעובדות, ומסמנים אותם כ"אדמות מדינה".

מפת ההכרזה באביתר מראה כי בשטח היו לא מעט קרקעות מעובדות, אפילו לפי הפרשנות הדרקונית הישראלית. כך למשל קובעת ההכרזה מובלעת של כ-3.5 דונם בלב השטח שמיועד להתנחלות, שנחשבת קרקע פרטית. באופן עקרוני תטען ישראל כי היא לא מפקיעה את השטח הזה, וכי בעלי הקרקע הפלסטינים עדיין נחשבים בעלים, אך כמו במאות מקרים דומים, ברור כי לא תהיה להם גישה לאדמתם ושום אפשרות להשתמש בה כשהיא שוכנת בלב התנחלות ישראלית.

כדי לאפשר דרך גישה שתחבר את המאחז עם הכביש הראשי בלי לעבור בקרקע פרטית, הצליחו משרטטי המפה "למצוא" מסדרון באורך 11 מ' וברוחב של מטר וחצי(!) של אדמות שלטענתם היו לא מעובדות ולכן הן נחשבות אדמות מדינה. פרשנות כזאת לחוק העותמני מביאה אותו עד אבסורד. יוצא לפי זה שאם לאדם יש חלקה מסויימת, והוא מעבד אותה באינטנסיביות אבל בשוליה יש רצועה קטנה שאינה מעובדת, נניח סלע שלא ניתן לחרוש – אותו חלק קטן מהחלקה איננה של הבעלים. זוהי פרשנות כל כך רחוקה מהתכלית של החוק העותמני שנועד לעודד את נתיני האימפריה לעבד את הקרקעות כדי להגדיל את הכנסותיה ממסים.

ולגבי דרך הגישה – בכל מקרה, עבור כלי רכב מודרניים, דרך ברוחב של מטר וחצי לא מספיקה וברור שכדי לאפשר גישה להתנחלות המדינה תפלוש לאדמות פרטיות של פלסטינים (ולצורך כך יצטרכו למצוא אקרובטיקה משפטית אחרת). כך שבסופו של דבר אפשר לומר שכל ההכרזה הזאת על אדמות מדינה היא בעצם הפקעה אסורה לפי הדין הבינלאומי.
עוד על הפרשנות הדרקונית הישראלית ראו דו"ח בצלם "כל האמצעים כשרים"
ועל התרגילים של אנשי המיפוי לקביעת גבולות ההכרזות – ראו דו"ח כרם נבות "כחול לבן שחור".