בשבוע הבא צפוי ראש הממשלה נתניהו לבקר בחברון לרגל ציון 90 שנה למאורעות תרפ"ט, כחלק ממסע החנפנות שלו לקהל המתנחלים. מתנחלי חברון יצאו בקמפיין בקריאה לרה"מ להתחייב להקים התנחלות חדשה בשוק הסיטונאי בחברון. שלום עכשיו מסבירה מדוע אסור להקים את ההתנחלות החדשה בחברון:
1. נטל בטחוני – מדובר על הקמת התנחלות חדשה בלב עיר פלסטינית בה חיים 800 מתנחלים בלב אוכלוסיה של 200,000 פלסטינים. צה"ל ייאלץ להשקיע עוד כוחות ויחידות כדי לשמור על המתנחלים.
2. זה לא "עוד גבעה" – התנחלות בלב עיר פלסטינית היא לא כמו כל התנחלות. כדי להגן על המתנחלים באזור המאוכלס פלסטינים, צה"ל נוקט אמצעים קיצוניים כלפי האוכלוסיה הפלסטינית כולל סגירת חנויות ובתי עסק, סגירת רחובות לתנועת כלי רכב ויש רחובות שבהם חל איסור על פלסטינים להתהלך ברחוב. ההתנחלות בחברון היא הפנים המכוערות של השליטה הישראלית בשטחים. המחיר המוסרי (כמו גם התדמיתי) של קיום התנחלות בחברון הוא בלתי נסבל.
3. השוק הסיטונאי הוא סמל – מתחם החנויות בשוק הסיטונאי היה הלב התוסס של העיר העתיקה בחברון והוא נסגר בצו של צה"ל ב-1994 בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. ישראל התחייבה לפתוח אותו מחדש והדבר אף מופיע בהסכם חברון שנחתם בין נתניהו וערפאת ב-1997.
4. מבחינה משפטית הקרקע שייכת לעיריית חברון (בדיירות מוגנת) – לא ניתן "לזרוק" את הדיירים המוגנים בלי עילה מוצדקת והכרעה שיפוטית. הרצון הפוליטי של ממשלת ישראל להקים התנחלות לא יכול להוות עילה לכך, ומשמעה אימוץ שיטת אפרטהייד לפיה האוכלוסיה הישראלית עדיפה על הפלסטינית (ראו הרחבה להלן).
5. הקצאת הקרקע להתנחלות תהווה קבלת עקרון זכות השיבה – בבסיס דרישת המתנחלים להקמת התנחלות בשוק הסיטונאי היא שהקרקע היתה בבעלות יהודים לפני 1948. בישראל יש מאות אלפי דונמים ונכסים שהיו בבעלות פלסטינים לפני 1948. אם ממשלת ישראל תקבל את הטענה שניתן לממש את זכות השיבה של בעלי קרקעות לאדמותיהם שנלקחו ב-1948 היא מושכת את הבסיס המוסרי מתחת לטענה הישראלית כי זכות השיבה של הפלסטינים לא תמומש.
6. נזק מדיני – מלבד הפגיעה המוסרית, הביטחונית, המשפטית והפרת ההסכמים מצד ישראל, הרחבת ההתנחלות בחברון מרחיקה אותנו מהסיכוי לפתרון של שלום של שתי מדינות לשני עמים.
רקע – מאורעות תרפ"ט: "הצידוק" ההסטורי לכל הרע שאנחנו עושים בחברון
חברון היא אחת הערים המקודשות ליהודים ולמוסלמים, בה נקברו אבותינו המשותפים אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה ולאה. יהודים חיו בחברון מאות שנים, רובן תחת שלטון מוסלמי.
ב-1929 (מאורעות תרפ"ט) ביצעו פלסטינים מהסביבה טבח נוראי ביהודי חברון ורצחו בדם קר 60 יהודים ופצעו למעלה ממאה. היישוב היהודי בחברון ניסה להתאושש אחרי הטבח אך רוב התושבים עזבו, עד שב-1947 עם קבלת תכנית החלוקה, עזבה המשפחה היהודית האחרונה את חברון.
סיפור הטבח בחברון הוא סיפור על בני אדם שהופכים לחיות אדם ומבצעים פוגרום מזעזע בשכניהם, אך הוא גם סיפור גבורה של שכנים פלסטינים שסיכנו את חייהם והצילו עשרות יהודים ונתנו להם מחסה. על כך הם קיבלו הוקרה רשמית מהתנועה הציונית.
הטבח בתרפ"ט מהווה גורם מרכזי בנרטיב של המתנחלים ובדרישתם להקים מחדש את הישוב היהודי בחברון: "סילקו אותנו בכוח; נחזור לכאן בכוח". מהרעיון שלימד אברהם אבינו שרכש בכסף את מערת המכפלה למרות שהיה יכול לקחתה בלי קושי בכוח, לקחו המתנחלים רק את ה"קושאן", את העובדה שזה "שלנו". פחות התחברו לרעיון של להתיישב מתוך הסכמה וכבוד לתושבי המקום.
הסיפור של השוק הסיטונאי
הקרקע שעליה הוקם השוק הסיטונאי היתה בבעלות יהודים. ב-1948 החל השלטון הירדני לנהל את כל אדמות היהודים שבשליטתו באמצעות האפוטרופוס לנכסי אוייב. אדמות היהודים לא נמכרו (כפי שנעשה בישראל במסגרת חוק נכסי נפקדים), אלא שימשו לצרכי ציבור. כך, הקרקע שבשוק הסיטונאי הושכרה לעיריית חברון בדיירות מוגנת לצורך הקמת שוק סיטונאי אליו הביאו את הפירות והירקות מחוץ לעיר והפיצו אותו בדוכנים ברחבי העיר העתיקה. השוק הסיטונאי היה הלב ההומה של העיר העתיקה בחברון.
בשנות ה-80 הוקמה בסמוך לשוק הסיטונאי ההתנחלות אברהם אבינו. בפורים בשנת 1994 רצח ברוך גודלשטיין עשרות מתפללים מוסלמים במערת המכפלה. בעקבות הטבח סגר צה"ל את השוק הסיטונאי בצו מיוחד בשל קרבתו לבתי המתנחלים והחשש מפיגועי נקמה. הסגירה הזמנית לצרכי ביטחון נמשכה והוארכה לתקופה של שנים ארוכות, עד היום.
בפרוטוקול חברון שנחתם בין נתניהו וערפאת בינואר 1997, התחייבה ישראל לפתוח מחדש את השוק הסיטונאי כחלק מהשבת החיים הנורמליים לעיר העתיקה בחברון. אך בפועל ישראל מעולם לא מימשה את החייבותה והשוק הסיטונאי ממשיך להיות סגור מאז 1994 ועד היום.
ב-2001 ניצלו מתנחלים את האינתיפאדה והעוצר שהוטל על הפלסטינים בחברון, פלשו לחנויות הריקות והקימו בהן דירות מגורים. המינהל האזרחי הוציא נגדם צווי פינוי אך רק בעקבות עתירה של עיריית חברון ושוכרי החנויות לבג"צ (בג"צ מס' 5097/01) המתנחלים התפנו בשנת 2006. שתי משפחות חזרו ופלשו לחנויות מיד אחרי הפינוי, אך הן פונו בכוח ב-2007.
הדיירות המוגנת של עיריית חברון – חוות הדעת המשפטית של משרד הביטחון
עד לאחרונה היתה עמדת הייעוץ המשפטי בישראל שלפי החוק הקיים אסור להפקיע את זכויות הדיירות המוגנת של עיריית חברון בלי הליך משפטי מתאים, בהתאם לתנאי החוק הירדני להגנת הדייר. בנובמבר האחרון הודיע שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, על הכוונה לבנות התנחלות חדשה בשוק הסיטונאי, וזאת על בסיס חוות דעת משפטית שהוכנה במשרד הביטחון המתירה זאת.
התנועה לחופש המידע פנתה למשרד הביטחון בבקשה לקבל לידיה את חוות הדעת המשפטית אך משרד הביטחון סירב בטענה שמדובר במסמכים פנימיים. בעקבות עתירה שהגישה התנועה, הסכים משרד הביטחון למסור "פראפראזה" על חוות הדעת, סיכום של עיקרי הדברים שמופיעים בחוות הדעת המלאה.
בחוות הדעת נטען שמותר לבנות מעל המבנה של השוק הסיטונאי, כי לפי חוות הדעת, הדיירות המוגנת של העירייה היא רק בחנויות עצמן ולא בגג או בקרקע. עוד היא קובעת שמכיוון שבעתיד הנראה לעין אין סבירות שהשוק הסיטונאי ישוב וייפתח לפלסטינים בשל המצב "המדיני-בטחוני", לכן מותר לישראל גם להרוס את החנויות על מנת לחפור יסודות חדשים לבניה, ואחר כך לבנות את החנויות ומעליהן את בתי המתנחלים.
וכך נכתב בסיכום חוות הדעת:
"שלילת השימוש במתחם לתקופת בנייה קצובה ומוגדרת אינה יוצרת קושי בהיבט זה משום שהחנויות עומדות שוממות קרוב לעשרים וחמש שנים ואין יסוד להניח כי המצב המדיני-בטחוני השורר בחברון יאפשר את חזרתן לפעילות בעתיד הנראה לעין".
הביטוי "המצב המדיני-בטחוני" הוא חשוב במיוחד כי הוא חושף את האמת שמאחורי ההצדקה המשפטית למצב בחברון. לפי דיני הכיבוש, מותר למעצמה הכובשת לפעול בשטח הכבוש רק לטובת האוכלוסיה הכבושה או לצרכים בטחוניים. צרכים מדיניים הם אסורים על פי הדין הבינלאומי. התירוץ היחיד שמאפשר מבחינה משפטית את המצב בחברון הוא המצב הביטחוני. התוספת של המילה "מדיני" מסגירה את האמת שהסיבות למצב הבטחוני קשורות קשר ישיר למדיניות הממשלה הישראלית בשטחים. אך המילה הזאת דרושה כדי להסביר מדוע מותר להרוס את המבנים לתקופה של חודשים ארוכים עד לבנייתם מחדש אם העניין הוא רק בטחוני שיכול להשתנות בין יום. כלומר חוות הדעת חושפת איך ישראל עומדת על הגבול הדק שבין כיבוש לאפרטהייד.
לקריאת סיכום חוות הדעת שהתקבל בעקבות עתירת התנועה לחופש המידע – לחצו כאן.
לניתוח משפטי של חוות הדעת מאת עו"ד מיכאל ספרד – לחצו כאן.
חשוב לציין שזוהי חוות דעת שונה בתכלית מהעמדה של היועמ"ש בעבר. ב-2007 הוציא יועמ"ש איו"ש דאז, שרון אפק, חוות דעת משפטית שקובעת שלא ניתן להפקיע את זכויות הדיירות מוגנת של עיריית חברון בשטח התחנה המרכזית הישנה של חברון ולהקצות את הקרקע למתנחלים. למרות זאת, הממשלה מקדמת תכנית להקמת 31 יחידות דיור בשטח התחנה המרכזית הישנה, ואף הקצתה תקציב של 21.6 מיליון ₪ לצורך הפרוייקט.
חוות דעת נוספות בעניין השוק הסיטונאי
בתגובת המדינה לעתירת חופש המידע נחשף כי למעשה היו עוד שתי חוות דעת משפטיות בנוגע לשוק הסיטונאי. אל מול חוות הדעת של משרד הביטחון שאישרה את הבנייה, ניתנה גם חוות דעת יועמ"ש איו"ש אשר ככל הנראה קובעת שלא ניתן להקצות את שטח השוק הסיטונאי להתנחלות בגלל הדיירות המוגנת של עיריית חברון. באוקטובר 2018 הוציא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה חוות דעת משפטית נוספת אשר מכריעה בין חוות הדעת השונות. נכון לכתיבת שורות אלה חוות הדעת לא נחשפה ולא ידוע לנו מה כתוב בה.
האירוניה היא שהמתנחלים טוענים שהטבח בתרפ"ט הביא לגירוש היהודים מאדמת השוק הסיטונאי מדובר בעוול שדורש תיקון ולכן יש להם זכויות; אך תחת השלטון הישראלי, הטבח ב-1994 (של ברוך גולדשטיין) הביא לגירוש הפלסטינים מהשוק הסיטונאי. כעת יוצא שלפי הייעוץ המשפטי של משרד הביטחון, בגלל שטבחו בהם, הפלסטינים מפסידים את זכויותיהם.