מאת חגית עופרן
כשדוד בארי החל את "מפעל החיים" שעליו קיבל את פרס ישראל, אפילו רה"מ יצחק שמיר, לא אהב את זה. ההתנחלות בסילוואן שאותה הוא מוביל, זכתה מתחילת דרכה לגינויים בכל פה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, והיתה במוקד הויכוח הציבורי במשך שנים רבות. הכוחנות והדורסנות, כמו גם העורמה וההערמה היו הגורמים המרכזיים בזהות הציבורית של עמותת אלע"ד.
היום ניתן לקבוע בבירור שמה שהביא את אלע"ד לפסגת ההוקרה וההערכה הממסדית הוא ההשתלטות שלה על הנכסים הציבוריים היקרים ביותר, על אתרי מורשת וארכיאולוגיה וניצולם לצורך מפעל ההתנחלות, שלא הפסיק להיות כוחני ודורסני.
פרק 1. התגובות הראשונות
א. התגובה הראשונית בעקבות ההשתלטות הראשונה על בתים בסילוואן – אוקטובר 1991
פריצת המתנחלים (תרתי משמע) לתודעה הציבורית החלה באישון לילה ב-9 באוקטובר 1991, כשנכנסו קבוצת מתנחלים לששה נכסים בסילוואן. התגובות הראשוניות היו של כעס וגינוי, גם בצד הימני של המפה:
- שר החוץ דוד לוי (ליכוד) גינה את המתנחלים בסילוואן: "הם פעלו מאחורי גבה של הממשלה"
- סגן שר הביטחון עובדיה עלי (ליכוד): "ההתיישבות נעשתה בחוסר שיקול דעת שעלול לגרום נזק מדיני".
- רה"מ יצחק שמיר (ליכוד): לא היה צריך לבוא בלילה "כל זה מיותר בירושלים שכולה בריבונותה של ישראל".
- ח"כ צ'רלי ביטון (פנתרים) הגדיר את המתנחלים בריונים פורעי חוק שהחליטו שכל האמצעים כשרים לסיכול כל סיכוי לשלום. "היסטריים ואחוזי פאניקה גוררים המתנחלים את ישראל למלחמה נגד העולם כולו".
ב. טדי קולק בהפגנת יחיד נגד ההתנחלות
אמנם לאחר התגובה הראשונית, חזר הדיון הציבורי לחלוקה הישנה של ימין ושמאל ורוב אנשי הליכוד עברו לתמוך במתנחלי סילוואן, אך הגינויים והמאבק נגד אלע"ד המשיכו ואף גברו.
- בדצמבר 1991, בצעד יוצא דופן, יצא טדי קולק ראש עיריית ירושלים, להפגנת יחיד נגד ההתנחלות בסילוואן.
- באותו יום פורסמה בעיתון מודעת תמיכה בקולק ובהפגנה שלו עם מאות חותמים, אנשי ציבור, אדריכלים, אקדמאים ואחרים:
"מעשה זה של פגיעה והשפלה המכוון כלפי התושבים הלא יהודים של עירנו, מחליש את מעמדנו בירושלים כבירת ישראל ומעוות את פניה של ישראל כמדינת חוק נאורה, המאפשרת חיים בצוותא … המעשה מכתים את דגל ישראל שהונף בגאווה לפני עשרים וחמש שנה מעל ירושלים השלמה והמאוחדת. הבה נתלכד ונעמוד יחד עם טדי לבל תהיה ירושלים כסדום וכביירות".
בין החותמים: דליה איציק (לימים יו"ר הכנסת); שלמה אשכול (לימים מהנדס העיר ירושלים); חיים גורי; יהודה עמיחי; יוסי יונה (לימים ח"כ מטעם העבודה); דני בונפיל – יו"ר ההסתדרות בירושלים; נתנאל לורך (בעבר מזכיר הכנסת, איש משרד החוץ); ראובן מרחב (בכיר במוסד, מנכ"ל משרד החוץ) ורבים אחרים.
- ב-20 בדצמבר למעלה מ-3,000 איש נענו לקריאת שלום עכשיו ובאו להפגנה בסילוואן, מהגדולות שנערכו במזרח ירושלים.
- ס. יזהר פרסם מאמר חריף נגד המתנחלים בסילוואן: "אי אפשר להחריש. מה שעשו בסילואן מרגיז ארץ וצועק לשמים … עדת גזלנים מזוינת פרצה פנימה, חוגגת נצחון מזוין, שיכורת שוד מזוין שהצליח לה … עם ישראל לא שלח אותם והם אינם אלא עדת בריונים שמבזה את עם ישראל וממיטה עליו קלון".
פרק 2. השיטה נחשפת – הבסיס המפוקפק של "מפעל החיים" של בארי
בשנת 1992 הקימה ממשלת רבין ועדת חקירה בין משרדית, "ועדת קלוגמן", שבחנה את העברת הנכסים במזרח ירושלים לעמותת אלע"ד ולעטרת כהנים. הועדה מצאה שרשויות שונות, תחת חסותו של שר השיכון אריאל שרון, פעלו להעביר נכסי פלסטינים לידי עמותות המתנחלים ללא מכרזים ובניגוד לכללי מינהל תקין; מיליוני שקלים הוזרמו לעמותות; בעלי תפקידים בעמותות השתתפו בועדות שהעניקו לעמותות הקצבות כספיות והעבירו לידיהן נכסים; חברות בבעלות העמותות קיבלו מהמדינה "דמי טיפול" ושכר ניהול פרוייקטים בגין "השירותים" שניתנו לעמותות; ושסמכויותיו של האפוטרופוס על נכסי נפקדים הפכו כלי שרת בידי העמותות, שהיו מעורבות בהכרזה על נכסים כנכסי נפקדים ולאחר מכן קיבלו את החזקה בהם.
בעקבות ועדת קלוגמן הורה פרקליט מחוז ירושלים על פתיחה בחקירה פלילית; נערכו שינויים בנהלי העבודה של האפוטרופוס ונפתחה חקירה אצל מבקר המדינה, אך מעבר לזה לא נעשה כמעט דבר. ב-1995, פנתה מבקרת המדינה לראש הממשלה בבקשה להפסיק את החקירה ולגנוז את ממצאיה לא בשל היעדרם אלא בשל חומרתם. ואכן, לאחר רצח רבין והקמת ממשלת נתניהו, הורה רה"מ למבקרת להפסיק את הבדיקה ולגנוז אותה. וכפי שכתבה מבקרת המדינה לח"כ חיים אורון (ג'ומס): "קיבלתי ב-3/6/98 מכתב מראש הממשלה אליו צורפה החלטה הנושאת את הכותרת "סודי". על יסוד הנאמר בהחלטה הוריתי למשרדי לא להמשיך בבדיקת הנושא".
פרק 3. רשות העתיקות נגד עמותת אלע"ד
כשנכנסה עמותת אלע"ד לסילוואן, היא יזמה תכנית בניה של 200 יחידות דיור בלב סילוואן. רשות העתיקות התנגדה בכל תוקף לתכנית והצליחה לבלום אותה. בפניה ליועמ"ש לממשלה בעניין כוונה להקצות קרקעות בסילוואן לעמותת אלע"ד מ-17/12/1997 כתב היועמ"ש של רשות העתיקות:
"אין ספק כי לו היתה יוצאת תכנית זו אל הפועל, היה עתידה של עיר דוד כאתר בעל חשיבות לאומית ועולמית כגן ארכיאולוגי לאומי הפתוח לכל מתחסל, ולא היה סיכוי כלשהו לשמר את עברה של העיר בצורה הראויה לבירת הנצח של עם ישראל".
עוד מוסיף עוה"ד של רשות העתיקות: "במהלך השנים האחרונות היתה עמותת אלע"ד אחראית ישירות לעבירות של פגיעה בעתיקות ובניה לא חוקית, בעטיין נאלצה רשות העתיקות להפעיל את המשטרה … אנשי עמותת אלע"ד מנעו והפריעו לרשות העתיקות לבצע את תפקידיה החוקיים".
על הכוונה להקצות לאלע"ד את אדמות המדינה הוא כותב: "הרעיון להפקיד "לשמירה" בידי עמותה פרטית שבעברה הקרוב יש יותר מרבב בכל הקשור לשמירת החוק, הינו רעיון מקומם במיוחד לאור רגישותו העצומה של אתר עיר דוד".
בעקבות בג"צ שהגישו 75 ארכיאולוגים ואדריכלים בכירים נגד הכוונה להקצות את אדמות המדינה בסילוואן לעמותת אלע"ד (בג"צ 6954/98) החליטו במינהל מקרקעי ישראל שלא להקצות את השטח לעמותה. אך עמותת אלע"ד המשיכה לפעול בשטח, ולקחה לעצמה את הניהול בפועל של הגן הלאומי "עיר דוד", עד שמעמדה הוסדר מבחינה חוקית בשנים האחרונות בעקבות בג"צ.
פרק 4. מהתנחלות לארכיאולוגיה
בעמותת אלע"ד הבינו שהדרך לתמיכה הציבורית והממשלתית עוברת דרך הארכיאולוגיה, והחליטו במקום להילחם נגד הארכיאולוגיה, להשתלט עליה. לאט לאט הפכה עמותת אלע"ד למנהלת של חפירות ארכיאולוגיות. כספים רבים שהצליחה לגייס לטובת הארכיאולוגיה הפכו את רשות העתיקות לתלויה בחסדיה ובכספיה (לימים הסתבר שחלק מכספים אלו הגיע גם ממקורות ממשלתיים).
דוד בארי הוקלט מדריך בסילוואן ומתרברב כיצד הצליח להערים על רשות העתיקות ולהרחיב את החפירות ואת הפיתוח כרצונו.
בתחילת שנות ה-2000, כאשר הצליחה העמותה לרכוש חלקת קרקע בלב סילוואן, היא מיהרה להקים בה קרוואנים למגורים, באופן לא חוקי. בעקבות לחצים של חברי מועצת העיר מטעם מרצ נאלצה העמותה לפנות את הקרוואנים, ובארי הועמד לדין על בניה בלתי חוקית (שבה הורשע בסופו של דבר אדם אחר, שגר בחו"ל, שקיבל אחריות על הבניה).
רק לאחר שפונו הקרוואנים, החליטה עמותת אלע"ד לנצל את השטח לחפירה ארכיאולוגית באמצעות רשות העתיקות. החפירה שהחלה כחפירה רגילה הפכה עד מהרה לחפירה אל מתחת לרחובות ולבתים בסילוואן ואיפשרה למבקרים לטייל מתחת לפני השטח בתעלת ניקוז קדומה.
בימים אלה מממנת עמותת אלע"ד חפירת מנהרה ענקית, כ-4-3 מטרים מתחת לבתי הפלסטינים בסילוואן, והיא מתכננת לפתח במקום מבנה תת קרקעי עם חנויות ואטרקציות תיירותיות. החפירה, שיוצרת מנהרה תת קרקעית, שנויה במחלוקת לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה ארכיאולוגית.
ד"ר ג'ון זליגמן, מנהל תחום חפירות וסקר ברשות העתיקות, כתב באפריל 2015 חוות דעת חריפה נגד החפירה וקבע שהיא מבוצעת "בניגוד לשיטות ארכיאולוגיות מקובלות בעולם המדעי…. אציין שכאשר שואלים אותי על החפירה זו אני מפנה את המבקשים לאנשים אחרים ברשות העתיקות כי לא ניתן להגן על שיטות העבודה שנבחרו … מדובר בארכיאולוגיה גרועה … רשות העתיקות לא תוכל להתגאות באיכות המחקרית שלה, לא תוכל לטעון שהיא פועלת ברמה המקצועית הגבוהה ביותר ולא נותנת לאג'נדות לא לה להשתלט על שיקול דעתה".
ד"ר גדעון אבני, ראש מינהל ארכיאולוגיה ברשות העתיקות, כתב בינואר 2016 למנהל מרחב ירושלים ברשות העתיקות: "לא מצאתי עדיין ארכיאולוג רציני ברשות ומחוצה לה, חוץ ממך, שיכול לתמוך מקצועית בגישה של חפירת מנהרה אופקית …".
לקריאת המכתבים של הארכיאולוגים מרשות העתיקות נגד החפירה – לחצו כאן
ואם לא די בכך, מסתבר שנתגלו בחפירה גם כשלים בטיחותיים ומקרים של התמוטטות. מעל המנהרה נפערו סדקים רציניים ברחובות ובבתים הפלסטיניים שהביאו כבר לפינוי שני בתים בשל חשש מהתמוטטות.
פרק 5. מתיחת פנים תדמיתית
עמותת אלע"ד עושה מאמצים להתנער מהתדמית המתנחלית ולשוות לעצמה ממלכתיות. לפני כמה שנים הוחלף אתר האינטרנט של העמותה שנתן מקום נרחב, לצד האתרים הארכיאולוגיים, לפעילות ההתנחלותית של העמותה, באתר חדש שאין בו ולו איזכור של ההתנחלות, ואת השם "עמותת אלע"ד" כמעט ולא ניתן למצוא בו.
במקביל פתחה העמותה במתקפת תביעות דיבה שנועדו להשתיק כל ביקורת כלפיה. כמעט כל התביעות הסתיימו בהפסד של העמותה או בפיצויים זניחים, אך האפקט המצנן של האיום בתביעה עשה את שלו, והביקורת על העמותה הלכה והתמעטה.
6. מצג השווא בפרס ישראל
אין זה מקרה שלאחר שנודע כי הוחלט להעניק לדוד בארי פרס מפעל חיים, טען אחד מחברי ועדת הפרס כי בפני הועדה לא הוצגה התמונה המלאה על פועלו של בארי. בארי, שעומד בראש עמותת מתנחלים כוחנית, שרשות העתיקות נלחמה נגדה, שהועמד לדין על פגיעה בעתיקות ועל בניה בלתי חוקית, שהצליח לרתום את הרשויות ולהשיג מהן את המפתחות לאחד האתרים היקרים ביותר לישראל, הוצג בנימוקי ועדת הפרס כמי ש"יזם, הקים, הוביל ומוביל את העשייה המבורכת שהפכה את עיר דוד לאתר מורשת, חינוך ותיירות לאומי ובינלאומי מן המעלה הראשונה".
מפעל החיים של דוד בארי ועמותת אלע"ד היה ונשאר להתנחל בירושלים ולהקשות על הסיכוי להסכם של שתי מדינות לשני עמים. סיפור ההצלחה של בארי ועמותת אלע"ד הוא לא רק הסיפור של עמותה כוחנית וחכמה שמצליחה להשתלט על נכסים ציבוריים ממשיים ורוחניים, אלא גם הסיפור של רשויות המדינה שמוותרות על האחריות על ניהול אחד הנכסים היקרים ביותר במדינת ישראל – האתרים ההסטוריים, הארכיאולוגיים והדתיים באזור העיר העתיקה, ומוכנות לשעבד את האינטרס הציבורי לטובת מטרות המתנחלים.