מאמר מאת חגית עופרן מפרוייקט מעקב התנחלויות של שלום עכשיו
המאמר פורסם ב-ynet ב-30/10/20 – 25 שנה לרצח רבין.
לפני כשנתיים פרסם העיתונאי ברק רביד מכתב שמצא בארכיון המדינה, בו הזהיר מי שהיה דובר מועצת יש"ע, אהרון דומב, את רה"מ יצחק רבין כי מעשיו עלולים להוביל לכך שירצחו אותו. "לצערי, אני שומע יותר ויותר בזמן האחרון כי הפתרון היחיד לממשלה זו … הינו רצח פוליטי".
המכתב נשלח במאי 1994 כשבוע אחרי החתימה על הסכם קהיר, המכונה גם "הסכם אוסלו א'" או "הסכם עזה ויריחו". ההסכם קבע שתוקם בשטחים רשות פלסטינית שתקבל לידה את סמכויות ניהול חיי היומיום של הפלסטינים, תחילה בעזה וביריחו מהן צה"ל ייסוג, ולאחר מכן בערים נוספות. ההסכם גם קבע כי בתוך חמש שנים, קרי עד מאי 1999, ייחתם בין הצדדים הסכם קבע. ההתנחלויות כולן, לפי ההסכם קהיר ולפי הסכם "אוסלו ב'" שבא אחריו, ממשיכות להתקיים בכל שלב הביניים. מעמדן הסופי ייקבע בהסכם הקבע.
אבל מסתבר שלא כל המתנחלים הגיבו באותה רוח. כמה חודשים לפני החשיפה של ברק רביד, פירסמה דיפלומטית אמריקנית לשעבר זיכרון מפגישה שהיתה לה באותם ימים עם אחד ממנהיגי המתנחלים במשרדו בפסגות. הוא סיפר לה בנחת כי לו ולחבריו יש תכניות שיעצרו את תהליך אוסלו. הוא הציג לה מפות של כבישים ותשתיות שהיו אז בשלבים שונים של מימוש, שלדבריו יביאו עוד המוני מתנחלים חדשים, יחברו אותם לישראל עד שלא ניתן יהיה לפנותם. הוא ידע על מה הוא מדבר.
אחרי החתימה על הסכם אוסלו, ממשלת רבין השקיעה מיליארדי שקלים במערכת תשתיות וכבישים עוקפים בשטחים. הכבישים שנבנו אז במהירות ובהשקעה אדירה (עוקף רמאללה, כביש המנהרות (עוקף בית לחם) ועוקף חברון) הפכו לצירי הפיתוח של ההתנחלויות והביאו לגידול אדיר בהתנחלויות: לא עוד נסיעה בתוך ערים פלסטיניות בכבישים צפופים ומסוכנים, אלא כבישים מהירים ונוחים שמקצרים משמעותית את זמן הנסיעה מישראל להתנחלויות ומחזקים את תחושת הביטחון.
אחת החידות שנותרו לא פתורות בדמותו של רבין היא יחסו להתנחלויות. רבין החל את הקדנציה שלו ב-1992, עוד לפני הסכם אוסלו, בהקפאת בנייה חסרת תקדים בהתנחלויות, כולל הפסקה של פרוייקטים שהיו כבר בבנייה. הבניה המשתוללת של ממשלת שמיר ושרון כשר השיכון של כ-7,000 יחידות דיור בשנה, נעצרה וירדה לכ-1,300 יחידות (רבין איפשר את המשך הבניה בחלק קטן מההתנחלויות). הוא ראה בכך אינטרס ישראלי וקרא לזה "שינוי סדר העדיפויות הלאומי". זאת גם הסיבה שהוא התעקש שהפסקת ההתנחלויות לא תהיה חלק מהתחייבות של ישראל בהסכם; הוא רצה להדגיש שזה נעשה מתוך אינטרס ישראלי ולא תוצאה של דרישה פלסטינית.
נתניהו, שהוביל את המאבק נגד הסכם אוסלו בימיו של רבין, נבחר לראשות הממשלה אחרי הרצח ומיד ביטל את הקפאת הבניה בהתנחלויות. הוא גם החל להקים עשרות התנחלויות חדשות בשיטת המאחזים. מכיוון שרבין דאג שהסכם אוסלו לא יכלול התחייבות מפורשת של ישראל להקפיא את הבניה בהתנחלויות אלא ניסוח עמום לפיו "אף צד לא ייזום או יעשה כל צעד לשינוי מעמד הגדה מערבית ורצועת עזה לפני השלמת המשא ומתן על מעמד הקבע", היה לנתניהו קל יחסית לחזור לבנות בהתנחלויות בלי להיתפס כמפר ההסכם. הכבישים שרבין בנה נתנו את התשתית הנדרשת להרחבת ההתנחלויות בימי נתניהו ולשנים רבות אחריו.
למה רבין נהג כך? זאת בוודאי לא היתה מזימה. רבין לא ביקש להשאיר את ההתנחלויות לנצח והסכם אוסלו לא נועד להקים לישראל "קבלן משנה" בדמות הרשות הפלסטינית שתטפל עבורה בחיי היומיום של הפלסטינים.
ככל הנראה רבין סבר שפינוי התנחלויות יעלה לו מחיר פוליטי רב מדי (ומסתבר שאפילו בלי לפנות התנחלות אחת הוא שילם בחייו על המהלך שהוביל). אבל רבין טעה אם העריך שעדיף לדחות את הטיפול בהתנחלויות לשלב הקבע. אהוד ברק, שנבחר ב-1999 לראשות הממשלה חזר על אותה טעות. בשנת 2000 לבדה נבנו בהתנחלויות 5,000(!) יחידות דיור. ואם נודה על האמת, גם אנחנו בשלום עכשיו, לא הצקנו לו יותר מדי על הבנייה בהתנחלויות כי רצינו לתמוך בסיפור הגדול, בהסכם הקבע הממשמש ובא. גם הנשיא אובאמה בחר בשלב מסויים להשקיע את כל המאמצים בלהביא את הצדדים למשא ומתן וויתר על המאמץ לעצור את הבניה בהתנחלויות.
בספר מלכים נאמר על מלכים רבים שבתקופתם: "רק הבמות לא סרו". אפילו מלכים צדיקים לא הצליחו לעקור מן העם את הקרבת הקורבנות בבמות מחוץ למקדש. ברוח זאת ניתן לומר שגם המנהיגים הישראלים חפצי השלום לא השכילו לעצור את ההתנחלויות, "רק ההתנחלויות לא סרו". אם ב-1993 היו בהתנחלויות כ-110,000 מתנחלים, היום כבר חיים שם כ-450,000 בני אדם. הסכם הקבע נהיה קשה הרבה יותר למימוש. אם חפצי חיים אנחנו, אם רוצים שתהיה לנו אי פעם אפשרות לפתור את הסכסוך ולהגיע לשתי מדינות לשני עמים אנחנו חייבים להפסיק לאלתר את הבניה בהתנחלויות, בלי קשר למשא ומתן. זה הכרחי, וזה אפשרי.