מאמר מאת ליאור עמיחי, פורסם בעיתון הארץ ב-7/6/25
דרושה מנהיגות מדינית אמיצה. בעוד שבועיים יש הזדמנות נוספת שהצרפתים והסעודים מגישים לנו על מגש של כסף. חבל שמנהיגינו (גם באופוזיציה) חירשים, עיוורים או אילמים.
השבוע צפויות צרפת וסעודיה להתכנס בניו יורק כדי לקדם יוזמה מדינית לשלום אזורי בין ישראל לכל מדינות ערב. היוזמה כוללת את סיום המלחמה, החזרת החטופים וסילוק חמאס. היא גם כוללת את פתרון שתי המדינות וכינון יחסי שלום עם כל מדינות ערב. זאת הזדמנות נדירה לעצב את פני המזרח התיכון תוך ביסוס ביטחונה וכלכלתה של ישראל, והחזרתה לחיק הנורמליות. אז מילא שהממשלה מתעלמת — אבל מדוע האופוזיציה שותקת?
זהו שידור חוזר של יוזמת השלום הסעודית משנת 2002, שכל מדינות ערב טורחות לאשרר מדי שנה בליגה הערבית. אז, ומאז, דחתה ישראל הזדמנות לשלום וביטחון. בשנה שעברה הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן ניסה להתניע תהליך מדיני, וממשלת ישראל סירבה. והיום, אפילו ממשל טראמפ פונה קדימה לעסקאות עם סעודיה ומוותר על נורמליזציה בינה לבין ישראל. כשאין פרטנר בצד הישראלי, ממשלות העולם ממשיכות בלעדינו. אבל איפה האופוזיציה?
דווקא באלטרנטיבה המדינית נמצא הסיכוי הטוב ביותר להתמודד עם הבעיות הקריטיות והקיומיות של ישראל. האלטרנטיבה המדינית הזאת היא האיום הגדול ביותר על הממשלה. היא בלב האפשרות לסיים את המלחמה, היא המפתח להשבת החטופים, היא זו שמספקת את מרב הערבויות לביטחון עומק אמיתי, והיא המפתח לנורמליזציה עם מדינות ערב — תמורה שהיא לא רק כלכלית, אלא גם ביטחונית.
בינתיים, מדינת ישראל משנה את פניה. בעזה מתבצעים פשעי מלחמה ברמה כל כך מבהילה, שגם אם ייפסקו מחר, אות קין יוטבע על מצחנו וירדוף את ילדינו. לא מדובר בעוול מוסרי "בלבד". מדובר בחלק ממדיניות עקבית סדורה של סיפוח, גירוש וכינון מדינת עליונות יהודית לא דמוקרטית וללא ערבים. הביקורת על כך שהממשלה "לא חושבת על היום שאחרי" היא תמימה. לא מדובר בחוסר מקצועיות, אלא בתוכנית: שליטה מתמשכת בעזה, סילוק הפלסטינים, ובהמשך — התנחלויות. שרים מצהירים על כך בגלוי, והצבא מבצע.
עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל קובעת שלא תקום מדינה פלסטינית, והיא פועלת באינטנסיביות למימוש סיפוח בפועל. אך בניגוד לסיפוח מלא, הכולל גם מתן אזרחות ושוויון זכויות, כאן מדובר בהחלת ריבונות — ללא הכרה בזכויות שוות. זאת ההגדרה של אפרטהייד.
ההרג חסר ההבחנה בעזה, לצד הדיבורים על גירוש הפלסטינים מהרצועה — תחת כינוי מכובס של "הגירה מרצון", ללא כל התחייבות שיותר להם לשוב בתום המלחמה — מעידים על כוונה לטיהור אתני. ואילו בגדה המערבית צה"ל מבצע גירוש המוני של עשרות אלפי פלסטינים ממחנות הפליטים באזור ג'נין וטולכרם. שר הביטחון הצהיר שלא ייתנו להם לחזור לבתיהם בשנה הקרובה, וצה"ל כבר הרס מאות בתים כך שאין להם לאן לחזור.
זאת לצד קהילות פלסטיניות שלמות בשטח C שעוזבות את אדמותיהן בגלל אלימות של מתנחלים וחיילים. רק באחרונה חשפה הגר שיזף מאחז אלים שהוקם במרחק של 50 מטרים מקהילה פלסטינית במטרה לסלקה — וכך אכן קרה ("הארץ", 4.6). מאחז שנוסף ל–87 המאחזים האחרים שקמו רק מאז תחילת המלחמה, וקהילה פלסטינית שנוספה ל–60 שכבר שעזבו את אדמותיהן באופן מלא או חלקי. המטרה איננה רק שליטה על האדמות, אלא סילוק הקהילות עצמן. מה זה אם לא טיהור אתני לטובת השתלטות של מתנחלים?
זהו המחיר שמשלמים הפלסטינים על מדיניות זו. הם חסרי זכויות, חסרי מעמד, מדוכאים, מגורשים, נהרגים. זהו מחיר מביש, שמגלם בתוכו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. זוהי המדיניות של ממשלת ישראל, שמבוצעת על ידי הצבא ורשויות החוק.
מילא שהממשלה מתעלמת מיוזמה לסיום המלחמה, החזרת החטופים וכינון יחסי שלום, אבל לאן נעלמה האופוזיציה?
גם אנחנו, הישראלים היהודים, משלמים מחיר כבד מנשוא: חיילינו שמשרתים נהרגים ונלחמים, אזרחים נמצאים במילואים במשך מאות ימים, החטופים מוחזקים בשבי יותר מ–600 ימים. המצב הכלכלי קשה, והבידוד המדיני הולך ומחמיר ונותן את אותותיו. ההחמצה בנוגע לנורמליזציה עם סעודיה ומדינות ערב פחות מורגשת אולי — אך היא אמיתית.
הטרגדיה היא, שלמעשים האלו אין כיום אלטרנטיבה פוליטית. מנהיגי האופוזיציה, שנאבקים בעוז למען החזרת החטופים, שוויון בנטל, תקציב הוגן ומאבק בהפיכה המשטרית בתוך הקו הירוק — שותקים כשזה מגיע לסיפוח, לאפרטהייד, לפשעי המלחמה ולטיהור האתני. זאת למרות שכל אחד מאלו מערער את יסודותיה של ישראל.
וכאשר האופוזיציה לא שותקת, כשהיא מדברת, היא בעיקר מאמצת את מדיניות הממשלה. בני גנץ משתתף בכנס בהתנחלות עפרה, מכנה את ההתנחלויות "התיישבות" ומעודד את הממשלה לקדם את תוכנית הגירוש מעזה. גדי איזנקוט פוסל את האפשרות של מדינה פלסטינית. וכולם, כאיש אחד, מגנים את יאיר גולן על אמירה שבמהותה משקפת את מעשי המדינה — גם אם איננה בלשון תקינה פוליטית.
22 ההתנחלויות החדשות שהממשלה אישרה בחשאי באחרונה, מתווספות לכמעט 20 אלף יחידות דיור בהתנחלויות שקודמו בחמשת החודשים האחרונים. מתוכן, רק השבוע 1,673 יחידות נוספות קיבלו אישור. בשנת השיא הקודמת, לפני שנתיים, המספר עמד על מעט יותר מ–12 אלף במהלך השנה כולה. שר האוצר והשר במשרד הביטחון גם הודיעו כי בקרוב יאושרו תוכניות לתוכנית הידועה לשמצה E1, תוכנית שממשלות ישראל נמנעו מלקדם במשך שלושה עשורים בשל הפגיעה הקשה בהיתכנות של פתרון שתי המדינות.
ההצהרה הזאת אינה מקרית. היא חלק ממדיניות מתוכננת וסדורה. לפני חודשיים אישר הקבינט מהלך משלים, ואישר תקציב של 335 מיליון שקל לסלילת כביש לפלסטינים, צעד שמטרתו לייצר מערכות כבישים נפרדות לישראלים ולפלסטינים. כך, על ידי הסטת התנועה הפלסטינית, יתאפשר ביתר קלות לסגור שטח עצום בלב הגדה, לגרש את הקהילות הפלסטיניות שבתוכו ולממש את E1.
גם על היישוב הפלסטיני סבסטיה התחילו להשתלט — אותה סבסטיה שבעבר היתה לסמל של המתנחלים למאבקם, הופכת עכשיו לכלי מרכזי בהחזרת התנחלויות לצפון השומרון. האם מישהו באופוזיציה גינה זאת? טרם. ורק בתחילת החודש אישרו הליך "הסדר מקרקעין" שיאפשר גזל אדמות מסיבי של פלסטינים בגדה. זאת לא רק פגיעה בזכויות הקניין של הפלסטינים — זהו שלב משמעותי במאמצי הסיפוח, הטיהור והאפרטהייד.
מישהו שמע? מישהו הפגין? ישנן קבוצות שנאבקות, אך הציבור ברובו לא רואה ולא שומע. והאופוזיציה שותקת. לא נותנת תוקף להתנגדות, וודאי שלא מובילה אותה.
וזאת הטרגדיה. כי דווקא באלטרנטיבה המדינית נמצא הסיכוי הטוב ביותר להתמודד עם הבעיות הקריטיות והקיומיות של ישראל. האלטרנטיבה הזאת היא האיום הגדול ביותר על הממשלה. היא בלב האפשרות לסיים את המלחמה, היא המפתח להשבת החטופים, היא זו שמספקת את מרב הערבויות לביטחון עומק אמיתי, והיא המפתח לנורמליזציה עם מדינות ערב — תמורה שהיא לא רק כלכלית, אלא גם ביטחונית.
הפתרון למשבר הקיומי והדחוף של ישראל מונח לפנינו. לא צריך לחפש מחוץ לקופסה. הוא אינו פשוט, לא נטול סיבוכים וקשיים — אבל הוא קיים, זועק ומבקש שיקדמו אותו. דרושה מנהיגות מדינית אמיצה. בעוד שבועיים יש הזדמנות נוספת שהצרפתים והסעודים מגישים לנו על מגש של כסף. חבל שמנהיגינו (גם באופוזיציה) חירשים, עיוורים או אילמים.
ליאור עמיחי הוא מנכ"ל שלום עכשיו