טוען..

משפחה פלסטינית בשייח ג'ראח בסכנת פינוי מיידית לטובת מתנחלים

11.12.21

אם לא תהיה התערבות של הממשלה – משפחת סאלם משייח ג'ראח עלולה להיזרק מביתה בשבועות הקרובים

משפחת סאלם (בת 11 נפשות) שמתגוררת למעלה מ-70 שנה בבית בשייח ג'ראח המערבית ("אום הארון"), קיבלה לפני כמה ימים הודעת פינוי מהוצאה לפועל, לפיה עליה להתפנות מהבית באופן מיידי, ואם לא תתפנה בעצמה, יפנו אותה בכוח ב-29/12/21*. את הודעת הפינוי מסרו בתחילת השבוע למשפחה שני פעילי התנחלות מרכזיים בשייח ג'ראח, חברי מועצת העיר אריה קינג ויהונתן יוסף, שטענו שהם רכשו את הבית מהבעלים היהודים שהיו בעלי הבית לפני 1948.

עדכון מ-23/12/21: המתנחלים שתובעים את הפינוי הגישו בקשה להוצאה לפועל לקבוע מועד חדש לפינוי, משום שהמשטרה הודיעה שתאריך מדוייק ידוע מראש יקשה מאוד על ביצוע הפינוי. המתנחלים מבקשים כי מועד הפינוי ייקבע לאחד הימים שבין 20 בינואר ל-8 בפברואר, בלי להודיע מראש באיזה יום יתבצע הפינוי. רשמת ההוצאה לפועל קבעה כי יתקיים דיון בבקשה ב-30/12/21.

שלום עכשיו: את הפינוי הזה חייבים לעצור. זהו עוול נוראי שמבוסס על ניצול ציני של חוק מפלה שמרשה ליהודים לממש את "זכות השיבה" לנכסים שאבדו להם ב-1948, על חשבון משפחות פלסטיניות שמתגוררות בנכסים כדין, בעוד שחוק ישראלי אחר מונע את אותה זכות מפלסטינים. בדיוק על כך אומרת המשנה: "האומר: שלי שלי ושלך שלי, נקרא רשע": מדינת ישראל, שלקחה את נכסי הפליטים הפלסטינים שאבדו להם ב-1948 לידיה, לא יכולה להרשות היום למתנחלים לקחת מפלסטינים נכסים של יהודים שאבדו להם ב-1948 ושעליהם הם כבר קיבלו פיצוי. הממשלה יכולה לעצור את הפינוי הזה, והיא חייבת לעשות זאת.

הסיפור של בית משפחת סאלם: 
לפני 1948 – באזור אום הארון בשייח ג'ראח התקיימה שכונה יהודית קטנה, בשם "נחלת שמעון" עם כ-40 משפחות יהודיות. במלחמה ב-1948, הורו מפקדי ההגנה על היהודים להתפנות מהשכונה בשל המצב הבטחוני המחריף, וכל התושבים פונו למערב ירושלים וקיבלו מהשלטונות הישראלים דיור חלופי במערב העיר. יש לציין שבאותה מלחמה איבדו מאות אלפי פלסטינים את בתיהם בשטחים שהפכו למדינת ישראל, כולם הפכו פליטים, לא קיבלו שום פיצויים והם אינם רשאים לחזור לנכסיהם עד היום.
1951 – בתום המלחמה, היתה שכונת שייח ג'ראח תחת שליטת ירדן ונכסי היהודים נוהלו ע"י האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב. האפוטרופוס הירדני השכיר את הנכסים למשפחות פלסטיניות בהסכם דיירות מוגנת (בניגוד לאפוטרופוס לנכסי נפקדים הישראלי שמכר לצדדים שלישיים את נכסי הפלסטינים שאבדו להם ב-1948). לפי משפחת סאלם, בני המשפחה עברו להתגורר בבית עוד בשנת 1951, תחת השלטון הירדני, והם שכרו אותו מהאפוטרופוס הירדני בהסכם בדיירות מוגנת. אם המשפחה, פאטמה סאלם, נולדה בבית זה ב-1952 ומתגוררת בו עד היום עם שלושת בניה, נשותיהם וילדיהם (סה"כ 11 נפשות בהן 4 ילדים).
1967 – מיד אחרי המלחמה ב-1967, סיפחה ממשלת ישראל את שכונת שייח ג'ראח לישראל, יחד עם שאר שטחי מזרח ירושלים, והעבירה את ניהול הנכסים הללו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי. האפוטרופוס הכללי המשיך להשכיר את הנכסים לתושבים הפלסטינים בדיירות מוגנת.

1970 – ב-1970 חוקקה הכנסת את חוק הסדרי משפט ומינהל (1970) שקבע למעשה שבעלי נכסים יהודים שאיבדו את נכסיהם במזרח ירושלים ב-1948, יכולים לקבל אותם בחזרה מהאפוטרופוס הכללי. ראו כאן הרחבה על החוק ועל האפליה שעליה הוא מבוסס. בפועל לא היו אף בעלי נכסים יהודים שחזרו להתגורר בבתיהם במזרח ירושלים. החוק הזה נוצל אך ורק על ידי מתנחלים שהשתמשו בו כדי לנשל פלסטינים מהנכסים ולהכניס במקומם יהודים.

שנות ה-80 – בשנות השבעים או השמונים, קיבלו יורשי המשפחה היהודית שהיתה בעלת הבית לפני 1948 את הנכס מהאפוטרופוס הכללי. משפחת סאלם המשיכה להתגורר בנכס בשכירות, ולשלם דמי שכירות לבעלים. כשנפטר אבי המשפחה, הגישו בעלי הבית הישראלים תביעת פינוי נגד הבת, פאטמה סאלם, שהמשיכה להתגורר בבית עם משפחתה אחרי מות אביה. בשנת 1988 קיבל בית המשפט את תביעת הפינוי וקבע כי על פאטמה ומשפחתה לפנות את הבית, אך מסיבות שאינן ידועות לנו פסק הדין לא מומש והמשפחה המשיכה להתגורר בנכס ולשלם דמי שכירות.

בשנים האחרונות רכשו גורמי התנחלות מהמשפחה היהודית לפחות חלקים מהנכס, והם אלה שדורשים עכשיו את הפינוי. ב-5/12/21 הגיעו יהונתן יוסף ואריה קינג, שני פעילי התנחלות מרכזיים בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים וחברי מועצת העיר אל בית משפחת סאלם ומסרו לה את הודעת הפינוי. ההודעה הגיעה ללא התראה מוקדמת והשאירה למשפחה כשלושה שבועות בלבד להתארגן לפינוי. עורכי הדין של המשפחה בודקים אם יש אפשרות להילחם בפינוי בשדה המשפטי.

 


איך אפשר לעצור את הפינוי: 

במקרה הזה מדובר בגורמי התנחלות פרטיים שדורשים את הפינוי. הממשלה תטען, מן הסתם, שאין לה קשר למקרה הזה, אך האמת היא שהממשלה היא אחראית לכל ההתנהלות של הגורמים הממשלתיים ובעיקר לאפוטרופוס הכללי, שהביאו למצב הזה, והיא גם זאת שיכולה, וחייבת, למנוע את הפינוי.

בטווח המיידי הממשלה יכולה למנוע את הפינוי בכך שהיא תימנע מלשלוח את השוטרים ללוות את הפינוי. כדי לפנות משפחה מביתה נדרש ליווי משטרתי. היועץ המשפטי לממשלה אישר בעבר כי המשטרה יכולה להימנע מלבצע פינוי אם יש חשש לפגיעה בסדר הציבורי או באינטרסים מדיניים וציבוריים. הממשלה יכולה לעצור את הפינוי פשוט על ידי מניעת מימושו בפועל.

כדי לבטל את סכנת הפינוי באופן סופי, הממשלה יכולה להשתמש בסמכותה להפקיע את הנכס מהבעלים המתנחלים, לתת להם פיצוי הולם על הפסד הנכס, ולהקצות אותו למשפחות הפלסטיניות. זהו הפתרון ההוגן והפשוט ביותר שיכול לפתור את מצבם של עוד מאות משפחות בשייח ג'ראח ובמקומות נוספים במזרח ירושלים, שנאנקות תחת הליכים משפטיים שהגישו נגדם מתנחלים בניסיון להשתלט על בתיהן. הפקעה איננה עניין נדיר. מאז 1967 ממשלת ישראל הפקיעה כ-24,000 דונם במזרח ירושלים (בעיקר מבעלים פלסטינים) לצורך הקמת שכונות לישראלים; היא יכולה היום להפקיע עשרות דונמים ממתנחלים ולתת לפלסטינים להמשיך להתגורר בבתיהם.

להרחבה על סמכות הממשלה למנוע את הפינויים ראו כאן.