ב-25/8/14 הכריז הממונה על הרכוש הממשלתי של המינהל האזרחי (המקביל למינהל מקרקעי ישראל בשטחים) על 3,799 דונם באזור בית לחם כאדמות מדינה. המשמעות היא שהאדמות הללו עוברות לניהול השלטון הישראלי ולפלסטינים אין בהן זכויות. מדובר בהכרזה בהיקף חסר תקדים מאז שנות ה-90 של שטח גדול יותר מהשטח של גבעתיים (ששטחה 3,300 דונם). לנוסח המלא לחצו כאן
מהי הכרזה על אדמות מדינה?– ההכרזה היא השיטה המשפטית שפיתחה ישראל כדי לאפשר הפקעת קרקעות בשטחים. מכיוון שהחוק הבינלאומי אוסר על הפקעת קרקעות של האוכלוסיה הנכבשת לצרכי המעצמה הכובשת (למשל לבניית התנחלויות), פותחה אקרובטיקה משפטית, שמבוססת על פרשנות דרקונית של חוק הקרקעות העותומאני מ-1858 לפיה אם יש קרקע שאינה מעובדת לאורך זמן מסויים – השלטון רשאי לקחתה. להעמקה והרחבה ראו דו"ח בצלם.
כך, במהלך שנות השמונים והתשעים, הצליחה ישראל להשתלט על קרוב למיליון דונם (כ-1/5 משטח הגדה) ולהפוך אותם לאדמות מדינה.
האם יש בעלים לקרקע שהוכרזה? – לפי הפרשנות הישראלית, מכיוון שהקרקע לא מעובדת – אין לה בעלים. אך למעשה, יש בעלים פלסטינים, אבל הבעלות שלהם לא רשומה בטאבו (אלא רק בספרי מס רכוש), כי הליך הרישום בטאבו הופסק ע"י ישראל.
רישום בטאבו ("הסדר מקרקעין"), הוא הליך ארוך ויקר מאוד שדורש מדידות וחלוקה לחלקות והסדרה עם כל הבעלים בסביבה. השלטון הבריטי, ואחריו הירדני, עשו עבודת הסדר מקרקעין והצליחו לרשום בטאבו רק כשליש משטחי הגדה המערבית. כשהגיע השלטון הישראלי, יצא צו צבאי שמקפיא את הליכי הסדר המקרקעין ומורה שלא יבוצעו הסדרי מקרקעין חדשים (צו בדבר הסדר קרקעות ומים (מס' 291), תשכ"ט-1968).
במקום רישום בטאבו, קיימים עבור כל כפר וישוב פלסטיני, ספרי מס רכוש שבהם מפורטים הבעלים של כל אדמות הכפר. ספרי מס רכוש נעשו ע"י השלטונות כדי לגבות מהבעלים מס על הקרקעות שברשותם, והם אינם מדוייקים ברמה של רישום בטאבו. לפי הפרשנות הישראלית, הרישום בספרי המס אינו מספיק כדי להוכיח בעלות, וצריך להוכיח בנוסף שהקרקע היתה מעובדת ע"י הבעלים.
השאלה היא ערכית ולא משפטית – השאלה החשובה בהקשר זה היא לא השאלה המשפטית כי אם השאלה הערכית: האם היינו מסכימים לכךשבמדינת ישראל יהיה חוק כזה שקובע שאם מישהו לא משתמש בקרקע שלו במשך כמה שנים, המדינה יכולה לקחת לו אותה בלי פיצויים? והאם היינומסכימים לחוק כזה כשהאפשרות לרשום את הקרקע על שמך כמעט חסומה בפניך לגמרי (הצו הצבאי מ-1968)?
"אדמות מדינה", של איזו מדינה? – אדמות מדינה הן למעשה אדמות ציבוריות, השייכות לציבור ומנוהלות ע"י מי שנכנס בנעלי הריבון. בעקבות עתירה לפי חוק חופש המידע של "במקום" והאגודה לזכויות האזרח נאלצה המדינה לגלות את נתוני ההקצאות, והסתבר שמתוך כל האדמות הציבוריות שהוקצו, 98.7% הוקצו לצרכים ישראלים ולהתנחלויות, ורק 1.3% הוקצו לצרכי הציבור הפלסטיני (למשל, כדי לאפשר דיור חלופי לבדואים שגורשו מאדמותיהם כשהרחיבו את ההתנחלות מעלה אדומים ובמקומות אחרים). המדינה עוד הסבירה שאין לה מידע לגבי כל ההקצאות לישראלים כך שהמספר כנראה גבוה עוד יותר.
מטרת ההכרזה: צמצום הנוכחות הפלסטינית והרחבת הנוכחות הישראלית באזור – ההתנחלות גבעות היא התנחלות קטנה עם כ-10-20 משפחות. כבר היום, גם בלי ההכרזה החדשה, יש לגבעות עתודה של למעלה מ-2,500 דונם אדמות מדינה שהוכרזו בעבר, בנוסף על כ-5,800 דונם נוספים בשטחי ההתנחלויות הסמוכות (בת עין ואלון שבות). על האדמות האלה הכין משרד השיכון תכנית ראשונית לבניית עיר של כ-17,000 יחידות דיור (תכנית שטרם קודמה לאישור). השטחים החדשים שהוכרזו כאדמות מדינה אינם דרושים באופן מיידי לפיתוח ההתנחלות. מטרת ההכרזה היא לא רק לאפשר פיתוח עתידי של ההתנחלויות וליצור רצף ישראלי בין ישראל ובין ההתנחלויות בגוש עציון, אלא באותה מידה למנוע רצף שכזה בין הכפרים הפלסטינים בסביבה.
מיקום ההכרזה – העובדה שמדובר בקרקע קרובה יחסית לישראל באזור גוש עציון, לא יכולה לשמש תירוץ לישראל לקבוע באופן חד צדדי עובדות בשטח. יכול להיות שבמסגרת הסכם קבע עם הפלסטינים, תהיה הסכמה כי חלק מגוש עציון יסופח לישראל בתמורה לחילופי שטחים. אבל מי שרוצה לבנות ולהרחיב את ההתנחלויות בגוש עציון צריך לשאוף להגיע להסכם עם הפלסטינים, ואז לבנות באופן לגיטימי. אחרת, זה כמו שניים שמקיימים מו"מ על חלוקה של פיצה, כשאחד הצדדים כל הזמן אוכל ממנה.