סיפור על דוד וגולית, מניפולציות, כסף ומעורבות הרשויות
בית משפט השלום בירושלים פסק אתמול (4/12/18) בתביעת פינוי שהגישה עמותת אלע"ד נגד משפחת סיאם הפלסטינית מוואדי חילווה (סילוואן) שעל המשפחה לפנות את ביתה ואת המשרד הצמוד לו לטובת המתנחלים. המתנחלים ניסו בעבר שלוש פעמים להשיג בעלות על הבית על בסיס טענות ומסמכים שנדחו ע"י בתי המשפט בהליכים ארוכים ומתישים שנמשכו למעלה מעשרים שנה. הבית שוכן במרחק 250 מ' מהר הבית ומסגד אלאקצא, על הרחוב הראשי בוואדי חילווה, לא רחוק ממרכז המבקרים שמנוהל ע"י עמותת אלע"ד. המשפחה מתכוונת לערער על פסק הדין.
שלום עכשיו: "המקרה הזה הוא דוגמא לאופן שבו מצליחים המתנחלים להשתלט על נכסי פלסטינים במזרח ירושלים ע"י שילוב של מניפולציות, זיופים, כסף וסיוע משמעותי של הרשויות הישראליות. לא מדובר בתיק רגיל בין שני צדדים שווים, אלא בדוד וגולית, והמתנחלים מייצגים דווקא את גולית. יש כאן עמותה עם אמצעים כספיים כמעט בלתי מוגבלים וכוח פוליטי עצום, מול משפחה פלסטינית קשת יום שנאלצת כבר למעלה מעשרים שנה להיגרר לבתי משפט, להשקיע משאבים אדירים בהגנה משפטית ולהתמודד עם טענות רכישה שונות ומשונות. בדרך זו מסבים המתנחלים נזק גדול לישראל כשהם פוגעים במרקם העדין של החיים בירושלים ובהרחקת הסיכוי לפשרה בירושלים ולפתרון של שתי מדינות".
הנכס: חלקה של כ-700 מ"ר על הרחוב הראשי בואדי חילווה (סילוואן), שהיא חלק מחלקה יותר גדולה של משפחת סיאם. הנכס כולל דירה, משרד וחצר, ובכולם מתגוררת המשפחה הפלסטינית.
נסיונות ההשתלטות הראשונים של המתנחלים.
נסיון השתלטות ראשון: בתחילת שנות ה-90' החלו מתנחלי עמותת אלע"ד לנסות לרכוש את הבית מבעליו הפלסטינים. תחילה טענו המתנחלים כי בעלת הנכס, מרים סיאם שנפטרה ב-1991, העבירה לפני מותה את זכויותיה בנכסיה לשלושה מבין שמונת ילדיה, ואף חתמה בטביעת אצבע על מסמך שמעיד על כך. שלושת הבנים (שמתגוררים כיום בארה"ב) מכרו את נכסיה דרך איש קש פלסטיני לאנשי עמותת אלע"ד. על סוגיה זו התנהל הליך ממושך ומתיש שבו נקבע בסופו של דבר כי מרים סיאם לא העבירה את נכסיה לפני מותה לבניה (תיק בימ"ש המחוזי ירושלים ה"פ 325/96). במשפט העידו עדים שאחרי מותה של מרים, בעת הכנת הגופה לקבורה, נכנס אחד מבני המשפחה והטביע את חותם אצבעה על ששה ניירות ריקים ואמר לבני המשפחה שהוא עושה זאת כדי להגן על נכסיה.
יש לציין עוד שעל בסיס אותה טענת רכישה נכנסו המתנחלים בשנת 1997 לבית אחר שהיה בבעלות מרים סיאם בסילוואן, אותו הם מכנים "בית האדרת". אך מכיוון שמאבק משפטי נגד המתנחלים שואב כוחות אדירים מבני המשפחה ודורש ממון רב, נאלצה המשפחה לרכז את מאמציה בלמנוע את ההשתלטות של המתנחלים על בית נוסף ולא היה בכוחה לעמוד בהליך משפטי נוסף לפינויים מ"בית האדרת".
נסיון השתלטות שני: במקביל ניסתה עמותת אלע"ד להשתלט על החלק השני של החלקה שעליו מבנה נוסף של המשפחה. העמותה טענה שהיא רכשה את החלק השני מקרוב משפחה של מרים לפני מותו. גם טענת רכישה זו נדחתה ע"י בית המשפט אחרי הליך ארוך ומתיש (תיק בימ"ש המחוזי ירושלים, ת"א 1185/96).
נסיון השתלטות שלישי: אחרי שנדחתה טענת המתנחלים שמרים סיאם נתנה לשלושה משמונת ילדיה את נכסיה לפני מותה, טענו המתנחלים כי הם רכשו את הבעלות משלושת הבנים, וכי חמשת הבנות האחרות כולן ויתרו על זכויותיהן בנכסים. בית המשפט קבע ש"מסמך הויתור" של האחיות אינו תקף וכי הבעלות בנכס היא של כל שמונת יורשיה של מרים שווה בשווה (תיק בימ"ש מחוזי ירושלים, ת"א 1544-09).
המשמעות היא שככל שהמתנחלים אכן רכשו משלושת הבנים את זכויותיהם, הרי שיש להם לכל היותר רק 3/8 מהנכס. במהלך הדיונים בתיק הצליחו המתנחלים לקנות מאחת הבנות את זכויותיה והפכו לבעלים של מחצית (4/8) מהנכס.
פסק הדין הנוכחי – בעקבות זאת, הגישו המתנחלים בשנת 2012 תביעה לפירוק שותפות, ודרשו לקבל את מחצית מהנכס. בתגובה טענו הפלסטינים כי לא ניתן לחלק את הנכס עצמו, וככל שרוצים לפרק את השותפות המתנחלים יוכלו לקבל תמורה כספית על חלקם.
מעורבות האפוטרופוס לנכסי נפקדים – המתנחלים צירפו להליך גם את האפוטרופוס לנכסי נפקדים. מסתבר ששתיים מהבנות של מרים סיאם נחשבות נפקדות לפי חוק נכסי נפקדים, כי הן מתגוררות באחת מארצות ערב, ומתוקף חוק נכסי נפקדים האפוטרופוס הוא הבעלים של נכסיהן.
כך שלפני בית המשפט היו הבעלים בנכס: 4/8 של עמותת אלע"ד; 2/8 של האפוטרופוס לנכסי נפקדים; ו-2/8 של המשפחה הפלסטינית שמתגוררת בנכס.
במהלך הדיונים הודיע האפוטרופוס כי אין לו עניין בנכס וכי הוא מתכוון למכור את חלקו לכל המרבה במחיר, ולכן הוא פרסם מכרז שמציע לשני הצדדים להתחרות ביניהם על רכישת הנכס. חשוב לציין שמי שמתגוררת בנכס כיום ושבית המשפט פסק שעליה לפנות את הבית היא הבת של אחת מהנפקדות. אבל מכיוון שלפי חוק נכסי נפקדים, אמא שלה נחשבת נפקדת – אין לה שום זכויות בנכס, אפילו שהיא תושבת קבע בישראל. גם בנה של הנפקדת השניה הוא תושב ישראלי המתגורר בירושלים ובקשה שהוא הגיש לאפוטרופוס לשחרר לידיו את הנכס, נדחתה.
במכרז, כצפוי, זכתה עמותת אלע"ד, למרות שהמשפחה ניסתה לגייס סכום נכבד כדי לרכוש את הזכויות והציעה מחיר גבוה ביותר, עמותת אלע"ד הציעה למעלה מ-2 מיליון ₪ (עבור 2/8 מהנכס, כאמור), וזכתה. התוצאה היא שלעמותת אלע"ד יש כיום בעלות ב-6/8 של הנכס ולמשפחה הפלסטינית רק 2/8.
בפסק הדין קבע השופט שניתן לחלק את הנכס ולתת למתנחלים דירה ומשרד, כאשר ב-2/8 הנותרים שמהווים חלק מבית המשפחה הצמוד ימשיכו להתגורר הפלסטינים.
עוד על האופן שבו רכשה עמותת אלע"ד את הנכס ובכלל על איך זה עובד – ראו כאן