עיקרי הממצאים
להורדת הדוח המלא – לחצו כאן
א. חסיון ושקיפות לכאורה
מבדיקת דיווחיהן של תשע עמותות המזוהות עם הימין הישראלי בשנים 2013-2006, עולה כי מקורות המימון של מאות מיליוני שקלים שהשפיעו ומשפיעים על עיצוב המדיניות ודעת הקהל בישראל בשנים האחרונות, אינם חשופים, ולציבור לא ניתנת אפשרות לדעת מהו מקורן הראשוני.
סך כל התרומות שאינן שקופות לגמרי (תרומות חסויות או שקופות לכאורה): כ-487.29 מיליון שקל, שהם 98.35% מסך התרומות.
מתוך כל התרומות (495.44 מיליון שקל) סך כל התרומות השקופות לגמרי: כ-8.15 מיליון שקל (1.7%) וכ-22.4 מיליון שקל (4.5%).
סך כל התרומות הישראליות שעליהן דווח בדו"חות הכספיים: כ-4.26 מיליון שקל, שהם 0.85% מסך התרומות הכולל.
ב. מימון מכספי ציבור ("השתתפויות")
אחוז ניכר מההכנסות של העמותות שנבדקו מקורו בכספי ציבור של משלמי המסים הישראלים. כספים אלה, המופיעים בדיווחי העמותות כ"השתתפויות", מורכבים על פי רוב מתמיכות ממשרדי ממשלה ומרשויות מקומיות.
סך כל המימון שקיבלו העמותות שנבדקו מתרומות והשתתפויות בשנים 2006‒2013: כ-590.51 מיליון שקל. מתוכם 495.44 מיליון שקל (83.9%) מתרומות ו-95.07 מיליון שקל (16.1%) מהשתתפויות.
ג. היעדר שקיפות במימון הממשלתי
העמותות אינן מפרטות בדיווחיהן את מקור הכסף הציבורי שהן מקבלות, ובעבור מה הוא ניתן להן. המקורות של 15.5% בלבד מפורטים בדוחות העמותות.
סך כל המימון מהשתתפויות בשנים 2006‒2013: כ-95.07 מיליון שקל, מתוכם כ-14.71 מיליון שקל (15.5%) שקופים, וכ-80.36 מיליון שקל (84.5%) חסויים.
המסקנה הראשונה היא שקיים חוסר שקיפות עצום ומפתיע בממדיו לגבי מקורות המימון של תשע העמותות שנבדקו. אחוז הכסף השקוף באמת, זה שהציבור יכול לדעת את מקורו הספציפי מתוך דיווחי העמותות ‒ קרי שם האדם או הגוף שתרם אותו ‒ עומד על כ-3.87% בלבד! זאת מתוך הכנסות כוללות (מתרומות והשתתפויות), העומדות בתקופה המדוברת על כ-590.51 מיליון שקל.
שיעור השקיפות הנמוך נובע מכמה סיבות מרכזיות. הראשונה שבהן היא חוסרי דיווח בסדרי גודל עצומים על מקורות המימון של העמותות ופערים של מיליוני שקלים בין סך כל ההכנסות המדווחות כתרומות לבין הסכומים המוצגים ברשימת התורמים המפורטת. דווקא במקרה של שתי העמותות העשירות ביותר ‒ א.ל.ע.ד ומועצת יש"ע ‒ השקיפות היא מינימלית, שכן התיק של אלעד ברשם העמותות לא כולל אף רשימת תורמים בשנים 2006-2013, ואילו התיק של מועצת יש"ע כולל את רשימות התורמים של 2011-2012 בלבד, שגם אלו הוגשו רק לאחר פניית הרשם לעמותה ב- 2014 במסגרת ביקורת עומק.
סיבה שנייה קשורה לכספי ההשתתפויות, שהם על פי רוב כספים או שווי כסף שמגיעים לעמותה מרשויות מקומיות או ממשרדי ממשלה, כלומר כספי ציבור. העמותות שנבדקו, המקבלות כספי השתתפויות בגובה מיליוני שקלים, אינן מדווחות באופן מלא על זהות הגורמים שהעבירו להם את הכסף. מהתחקיר עולה כי שש מתוך תשע העמותות שנבדקו מקבלות שיעור ניכר ממימונן ככספי השתתפויות. החוק הישראלי מאפשר לעמותות שלא לחשוף את שמות הגופים שמעבירים להן כספי השתתפויות, מצב שמשמעותו היא שלציבור הישראלי אין דרך לדעת מי מעביר את כספי המסים שלו לעמותה כזו או אחרת.
סיבה שלישית נובעת מהעובדה שרוב התרומות המדווחות שקיבלו העמותות שנבדקו הגיעו מחו"ל (כמעט כולן מארצות-הברית), ובדיווח על חלק ניכר מהכספים הללו מצוין רק שמה של הקרן שהעבירה אותם, ולא שמו של האדם או הגוף שתרם את הסכום בפועל (מצב המכונה בתחקיר זה "שקוף לכאורה").
החוק הישראלי מאפשר לעמותה לקבל כסף מקרן זרה בלי לפרט מי תרם את הכסף לאותה קרן (באופן זה, המידע החשוף לציבור מסתכם בשמה של הקרן והסכום שהועבר דרכה). גם החוק האמריקאי, שעל פיו פועלות הקרנות האמריקאיות המדוברות, אינו מחייב חשיפה של שמות תורמי הכספים המוזרמים לקרן וממנה לעמותות בישראל. כתוצאה מכך, מידת השקיפות של מקורות המימון הזר של העמותות שנבדקו נמוכה במיוחד, ולמעשה כמעט אינה קיימת.
אם המחוקק הישראלי מחפש להגביר את שקיפות מקורות המימון הללו, הוא יהיה חייב, מן הסתם, לעשות זאת באופן שיחייב את העמותות לדווח על זהות התורם המקורי שממנו התקבל הכסף, ולא להסתפק בציון שם הקרן האמריקאית ששימשה צינור להעברת הכסף. מסקנה מתבקשת העולה מממצאי התחקיר היא שראוי להגביר את השקיפות לגבי מקורות המימון הזר של עמותות אלה (ואחרות); מסקנה זאת מתחזקת כשמביאים בחשבון שהכסף המוזרם אליהן מחו"ל מרכיב את חלק הארי של תקציביהן השנתיים.
לסיכום, התחקיר מראה כיצד העמותות שנבדקו מגישות דיווחים שאינם מאפשרים לציבור לקבל תמונת מצב אמיתית לגבי זהותם של מקורות המימון שלהן. בשורה התחתונה, רוב המימון שמקבלות עמותות אלה נותר באפלה, אינו גלוי ושקוף או שקוף לכאורה בלבד.