[לקריאת הסבר מקיף על הכירסום בסטטוס קוו בהר הבית – לחצו כאן]
תנועות נאמני המקדש מצליחות לבלבל את הציבור הישראלי בטענה שהמאבק שלהם הוא על חופש הפולחן. הנה כמה הסברים מדוע זה לא כך, ולמה זה כל כך מסוכן:
זה לא עניין של חופש דת; זוהי תביעת בעלות. הביקורים של אנשי תנועות המקדש בהר הבית אינם מעשה דתי, גם אם הם רואים זאת ככזה. מדובר בהפגנת ריבונות. קיימת זיקה יהודית דתית ולאומית עמוקה להר הבית אך הניסיון לממש אותה באמצעות תביעת ריבונות ובעלות היא עניין מדיניו-פוליטי.
יכולה להיות זיקה דתית ולאומית גם בלי בעלות. רוב רובם של היהודים שומרי המצוות בארץ ובעולם, חרדים או חובשי כיפות סרוגות, מעולם לא ראו חובה דתית להתפלל בהר הבית או לבקר בו, יחד עם זאת ראו בו את המקום המקודש ביותר. אנשי תנועות המקדש מהווים מיעוט קטן מתוך הציבור הדתי, ומיעוט קטן עוד יותר מכלל הציבור היהודי שלא רואה חובה דתית להתפלל בהר הבית.
הייתה ציונות גם בלי שליטה בהר הבית, פטריוטיות עם זיקה מאוד עמוקה לארץ – מדינת ישראל נבנתה וקמה בארץ ישראל בגליל, בנגב, בתל אביב ובירושלים, בלי הר הבית. הזיקה שלנו לארץ ישראל לא מתחילה ונגמרת בהר הבית, הציונות שמה את הארץ והמדינה במרכז והניסיון להעמיד את הריבונות בהר הבית כערך ציוני הוא דווקא עיוות של ערכי הציונות.
המטרה המוצהרת של שוחרי המקדש היא להקים את בית המקדש. תנועות המקדש המובילות את הביקורים הפרובוקטיביים בהר הבית ואת הדרישה להתפלל בו מצהירים בגלוי שהם רוצים לבנות את בית המקדש מחדש ובכך לבטל את הנוכחות המוסלמית בהר הבית. הצהרות שכאלה יכולות להסביר את הפחד של המוסלמים מהשתלטות ישראלית על אלאקצא והן מנוצלות היטב בידי קיצונים מוסלמים על מנת להחריף את ההתנגדות לביקור יהודים בהר הבית.
יש לנו מסורת ארוכה של סובלנות והתנהלות בחכמה ובשכל. במסורת תמיד מדגישים שדוד המלך קנה את הר הבית בכסף, למרות שהוא כבש את העיר ויכול היה לקחת את השטח לעצמו בכוח. הפעילות של תנועות שוחרי המקדש היא אדונתית וכוחנית, שבגאווה משיחית מביאה להסתבכות עם כל העולם המוסלמי.
אי אפשר להפוך את הר הבית לבית כנסת כי יש שם מסגד. כשם שהכותל הוא מקום תפילה מקודש ליהודים ואין לאחרים זכות להקים בו בתי תפילה, כך גם העובדות שנוצרו בשטח במאות השנים האחרונות לפיהן הר הבית מהווה מקום פולחן מקודש למוסלמים, מונעות את מימוש הזכות היהודית להתפלל בו. זה לא רק עניין בטחוני אלא גם עניין אתי ופוליטי.
טירוף משיחי שמוביל אותנו לעימות עם העולם המוסלמי. יש למעלה ממילארד וחצי מוסלמים בעולם. כמעט בכל בית מוסלמי, גם במלזיה או בהודו, יש תמונה של כיפת הסלע או של מסגד אלאקצא. הקדושה של הר הבית לאסלאם היא עובדה קיימת. הניסיונות לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית עלולים לגרום לפיצוץ ולעימות של ישראל עם כל העולם המוסלמי. זה גורר גם מדינות מתונות לעימות עם ישראל (התערבות של התורכים בעניין שער המוגרבים, איום ירדני בביטול הסכם השלום), וזה עלול לאחד את כל העולם המוסלמי נגדנו.
הפיכת הסכסוך מסכסוך לאומי לסכסוך דתי. הפעילות סביב הר הבית, משני הצדדים, עלולה להפוך את הסכסוך מסכסוך לאומי שניתן לפתור אותו בפשרה ובמו"מ, לסכסוך דתי שבו אין פשרות.
להרחבה על הסטטוס קוו בהר הבית ומה ניתן לעשות – ראו כאן
רקע: למה פתאום ניסו להתנקש ביהודה גליק?
רוב הישראלים לא שמעו על יהודה גליק לפני הניסיון להתנקש בחייו. נכון להיום (3/11/14) חיפוש שמו בגוגל בעברית מעלה 166,000 תוצאות. באופן מפתיע, בקרב הפלסטינים שמו הרבה יותר מוכר (430,000 תוצאות בערבית).
הפעילות של תנועות שוחרי המקדש כמעט שלא זכו להתעניינות ציבורית בישראל בשנים האחרונות. בצד הפלסטיני עקבו אחריה בדריכות. יותר ויותר קבוצות מאורגנות של יהודים חובשי כיפות החלו לערוך ביקורים בהר הבית, ביקורים שנועדו להעביר מסר של שליטה וריבונות, יחד עם ניסיון לקיים בהר הבית טקסים דתיים. לצד הביקורים הפרובוקטיביים בהר הבית עצמו, החלו שוחרי המקדש לערוך פעולות סמליות ומעשיות לבנייה של בית המקדש, ופעלו במישור הפוליטי-ציבורי לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. הפעילות הזאת, בתמצית, היא ההסבר הבלעדי לניסיון ההתנקשות בגליק.
הרקע הרחב לכך הוא המתיחות הפוליטית שהולכת וגוברת בין הצדדים, היעדר שלום ואף תקווה לשלום. הפעילות של ממשלת ישראל בשנים האחרונות סביב הר הבית, בסילוואן (עיר דוד), בחפירות הכותל ובאתרים אחרים בסביבת העיר העתיקה, לחיזוק הזיקה והשליטה הישראלית באזורים אלה, נותנת את אותותיה גם בתגובה הפלסטינית. זאת לצד התחזקות של תנועות מוסלמיות פלסטיניות שמדגישות את נושא אלאקצא ומשתמשות בו ככלי לגיוס תמיכה ולמנוע את האפשרות לפשרה.