בתחילת 2009 הגיש האפוטרופוס הכללי תביעה נגד משפחת שמאסנה, בדרישה לפינוי הבית שבו מתגוררת המשפחה בשכירות מאז 1964. לטענת האפוטרופוס, המשפחה לא נהנית ממעמד של דיירות מוגנת, ואין לו עניין להמשיך ולהשכיר לה את הבית. באופן חריג, ייצג את האפוטרופוס הכללי משרד עו"ד יצחק מינא, אשר עובד תדיר עם גורמים מתנחלים.
במהלך הדיון בתביעה התברר כי יורשי הבעלים היהודים יצרו קשר עם האפוטרופוס וגילו דעתם שהם אינם מעוניינים להמשיך להשכיר את הבית למשפחת שמאסנה. יחד עם זאת, הם לא השלימו את כל הפרוצדורה הנדרשת לשם שחרור הנכס לידיהם, והשאירו אותו בניהול האפוטרופוס הכללי. כך יצא שמול משפחת שמאסנה, המתגוררת בבית הקטן בדוחק, ניצב גוף ממשלתי רב עוצמה, האפוטרופוס הכללי, המיוצג ע"י עורך דין של מתנחלים, שהתעקש כי על המשפחה לפנות את הנכס, למעשה בגלל רצון היורשים.
הרקע לדרישת הפינוי – זכות השיבה ליהודים
הבית ששוכן בשכונת אום הארון (מכונה גם "נחלת שמעון") בשייח ג'ראח במזרח ירושלים, היה לפני 1948 בבעלות משפחה יהודית שנאלצה לעזוב אתביתה במלחמה כשהשטח עבר לידי הירדנים. בשנים שלאחר מכן, עד 1967, השכירה הממשלה הירדנית את נכסי היהודים בשכונה לתושבים פלסטינים. ב-1967, משכבשה ישראל את מזרח ירושלים, הועבר ניהול הנכסים לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי. האפוטרופוס הכללי הישראלי המשיך את הסכמיהשכירות של הפלסטינים שהתגוררו בנכסים הללו.
ב-1970 חוקקה הכנסת חוק שקובע שבמידה שהבעלים היהודים או יורשיהם דורשים זאת, על האפוטרופוס לשחרר את הנכס לידיהם. בכך נקבע העיקרוןלפיו נכסים שהיו לפני 1948 של יהודים במזרח ירושלים, יוחזרו לבעליהם היהודים. זאת למרות העובדה שכל היהודים שהפסידו את נכסיהם במלחמהקיבלו מהמדינה פיצוי ודיור חלופי על פי רוב בשכונות הפלסטיניות שננטשו. חשוב לציין שהחוק לא מאפשר לפלסטינים שלפני 1948 היו בבעלותם נכסיםבתוך ישראל, לקבל אותם בחזרה.
שאלת הדיירות המוגנת
משפחת שמאסנה טענה כי היא נהנית ממעמד של דיירות מוגנת ולכן לפי חוק הגנת הדייר, בעל הבית לא רשאי להוציא אותם מהבית אלא אם כן הפרואת אחד מכללי הדיירות המוגנת המפורטים בחוק. כמעט כל התושבים הפלסטינים בשכונת אום הארון שוכרים את ביתם מהאפוטרופוס הכללי הישראליבמעמד של דיירים מוגנים, משום שחוק הגנת הדייר קובע שמי שהתגורר בשכירות בבית לפני 1968, נהנה ממעמד של דייר מוגן.
רק כשהוגשה תביעת הפינוי, גילתה משפחת שמאסנה שלטענת האפוטרופוס היא במעמד של שכירות רגילה, ולכן מותר לו להפסיק את החוזה עמה.מסתבר שהמשפחה שכרה את הבית ב-1964 בדיירות משנה ולא היה לה חוזה ישיר עם האפוטרופוס הירדני על נכסי אוייב שניהל אז את הנכס. משפחתשמאסנה הציגה לבית המשפט ראיות המעידות על כך שהמשפחה התגוררה בבית גם לפני 1968, אך בהיעדר חוזה פורמלי, החליט בית המשפטשהמשפחה לא נהנית ממעמד של דיירות מוגנת.
הסיוע שקיבלו המתנחלים מהאפוטרופוס הכללי
בית משפטהשלום קבע כי על המשפחה לפנות את הנכס. בפסק הדין נתנה השופטת משקל לעובדה כי התובע, האפוטרופוס הכללי, הוא "רשותמינהלית", ולא מדובר בתביעה בין שני צדדים בעלי מעמד שווה. משפחת שמאסנה ערערה לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערעור.
כאשר הגישה המשפחה את בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון, הגיש עו"ד מינא תשובה מפורטת בשם האפוטרופוס. אלא שבמקביל, מסרהעורכת הדין מטעם משרד האפוטרופוס הכללי תשובה אחרת לבית המשפט, לפיה הנכס שוחרר ליורשים, ולכן לאפוטרופוס אין עוד עניין בתיק. איש לא הודיע למשפחה כי הנכס עבר לבעלות היורשים, לא האפוטרופוס ולא עורך הדין של המתנחלים.
בתשובה לפנייה של שלום עכשיו הסביר האפוטרופוס הכללי כי עו"ד מינא מייצג למעשה את היורשים, והתחמק מלענות במפורש האם משרד האפוטרופוס נתן לו ייפוי כוח ואם היתה לו מעורבות כלשהי בתביעה.
במקרה זה מובן כי הסיוע שנתן האפוטרופוס למתנחלים, בכך שאיפשר להם להשתמש בשמו ולנהל את התיק מטעם "רשות מנהלית", היה קריטי ואיפשר להם לנצח בשתי הערכאות הראשונות.
בית המשפט העליון החליט לשמוע את בקשת הערעור בפני הרכב שופטים, והדיון נקבע ל-20/5/13.