טוען..

בג"ץ ההתנחלות בבסיס הצבאי בחברון


הקראוונים בתוך שטח הבסיס הצבאי

שלום עכשיו פנתה לבג"ץ בדרישה לפנות את המתנחלים שמתגוררים בתוך בסיס צבאי בחברון. מגורים של אזרחים בתוך בסיס צבאי מהווים הפרה של עקרון ההפרדה בין לוחמים לאזרחים, והם גם מעידים על כך שכוונת הצבא היתה לתפוס את השטח ליישוב אזרחי ולא לצרכים צבאיים.

מאז שנות השמונים שוכן במרכז חברון בסיס צבאי, בשטח שבו פעלה התחנה המרכזית של העיר. בשנות ה-90 הוקמה התנחלות בתוך הבסיס, מספר קרוואנים הוכנסו לתוך מתחם הצבאי, ומשפחות מתנחלים עברו להתגורר לצד החיילים. מבדיקה שערכה שלום עכשיו, ומתשובות שקיבלה מהגורמים הצבאיים התברר כי תפיסת השטח נעשתה בחיפזון ובעל פה, ומאז ועד היום לא הוצא צו תפיסה בכתב המנמק את הצורך הצבאי, תוחם את גבולות התפיסה ונוקב בתאריך תפוגתה.


בעבר – התחנה המרכזית בחברון

ב-1979, קבע בית המשפט העליון ב"בג"ץ אלון מורה" כי אסור להשתמש בצווי תפיסה צבאיים לשם הקמת יישוב אזרחי. שלום עכשיו פנתה היום לבג"ץ בדרישה לפנות את המתנחלים מהבסיס הצבאי, משום שהקמת התנחלות אינה יכולה לשמש תירוץ לתפיסת קרקע, המותרת רק לצרכי צבאיים בטחוניים.

כמו כן, מגורי אזרחים בבסיס צבאי מהווים הפרה של אחד הכללים החשובים בדיני המלחמה הבינלאומיים והוא עקרון ההבחנה המחייב הבחנה בין אזרחים ללוחמים. מבחינת הדין הבינלאומי, הצבת אזרחים בתוך מתקן צבאי הופכת אותם למעשה למטרה לגיטימית להתקפה על ידי הצד היריב.

לקריאת נוסח העתירה לחצו כאן

כתבה בערוץ  10 מתאריך 27 ביולי 2008

ביום 22.7.08 החליט השופט דנציגר כי על המשיב (מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, האלוף גדי שמני) להגיש תשובה מקדמית עד ליום 2.9.08.

ב- 8.9.08 קיבל בית המשפט את בקשת המדינה לארכה של 30 יום נוספים למתן תשובה ראשונה.

ב-13.1.10 התקיים הדיון בעתירה, להלן דיווח מהדיון:
הטענה המרכזית של המדינה היתה טענה פורמלית לפיה לשלום עכשיו אין מעמד כצד לבג"צ הזה, ובמקרה הזה עיריית חברון היא זאת שהיתה צריכה להגיש בג"צ כי היא זאת שנפגעת מתפיסת השטח. והוסיפה גם שאם עיריית חברון היתה מגישה את הבג"צ אז היו טוענים שמדובר בשיהוי, כלומר עבר זמן ארוך מאוד מאז שהמתנחלים מתגוררים בבסיס, והעירייה כבר פנתה לבג"צ בעניין זה פעמיים בעתירות שלא הוכרעו, כך שאין סיבה לפתוח את הסיפור מחדש.
כשביקשו השופטים מהפרקליט שמייצג את המדינה בכל זאת, מה היית טוען לגופו של עניין, לגבי החוקיות של השהות של המתנחלים בבסיס. הוא אמר: אני לא רוצה להתייחס לזה. אחר כך הוא גם הוסיף: אני יודע שזה בעייתי, אבל מהסיבות הפורמליות העתירה צריכה להידחות.
זהו מקרה נדיר מאוד, שהמדינה אומרת לבית המשפט בעצם: אנחנו יודעים שהמצב לא חוקי, אבל אנחנו מבקשים מבית המשפט לא להתערב.

עו"ד מיכאל ספרד, שמייצג את שלום עכשיו, טען בבית המשפט שלשלום עכשיו יש זכות עמידה, כי היא נפגעת מהמצב הלא חוקי הזה כעותרת ציבורית. קיים ויכוח פוליטי על ההתנחלות בחברון והויכוח חייב להיות במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים. כאן למעשה המדינה עושה מעשה לא חוקי (ובמקרה הזה לא מדובר במעשה לא חוקי של אנשים פרטיים שאותם צריך לפנות, אלא במעשה לא חוקי של המדינה עצמה). אם המדינה רוצה שמתנחלים יגורו בבסיס בחברון – היא יכולה להשתמש בכלים חוקיים ולשלם על כך את המחיר הפוליטי.
כאשר השופט רובינשטיין, החל לומר שאם המדינה באמת תפעל להכשיר את השהות של המתנחלים בבסיס, זה ייצור מהומה פוליטית ובינלאומית העיר לו השופט פוגלמן דבר מה, והוא הפסיק את דבריו).
בשורה התחתונה בפני השופטים להחליט – האם הם בוחרים להיכנס לעובי הקורה ולהגיד למדינה – אסור לך לפעול באופן לא חוקי; או שהם יימצאו תירוץ לא להתעסק בתפוח האדמה הלוהט הזה – אם בדרך של "זכות עמידה", או בדרך של "הנושא לא שפיט" או תירוצים יצירתיים אחרים.

דבר אחד היה ברור לכולם – מדובר כאן במעשה לא חוקי, ועל כך לא היה כל ויכוח.

בתאריך 17.1.10 נדחתה העתירה. העתירה נדחתה בשיקול הפורמלי של שיהוי (עבר הרבה מאוד זמן מאז התחילו המתנחלים לגור בבסיס עד לעתירה), ומשום שלשלום עכשיו אין כאן מעמד כעותרת ציבורית.

מעניין לציין כי המדינה קבעה בשתי חוות דעת פנימיות שהוצגו בעתירה, שמדובר במעשה לא חוקי; הפרקליט מטעם המדינה אישר בדיון בבית המשפט שאכן יש בעייתיות משפטית – אבל בכל זאת בג"צ נתן לזה הכשר בפועל.

נראה כי בשטחים, הזמן מכשיר את מעשי המתנחלים, גם כשאינם חוקיים.