הקפאת ההתנחלויות טובה לישראל. ההתנחלויות מזיקות לישראל. הן מהוות נטל על כוחות הבטחון, הן יוצרות חיכוך בין ישראלים לפלסטינים, הן מכלות את המשאבים הכלכליים של ישראל, הן יוצרות רושם מוטעה שישראלים אינם מעוניינים בשלום ובעיקר – הן עלולות למנוע פתרון של שתי מדינות לשני עמים, ולחסל את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
כפי שהובהר "התנחלויות בפוקוס" על הליכי תכנון ובנייה בהתנחלויות בשטחים, הקפאת התנחלויות הוא מהלך בר ביצוע. יישום ההקפאה של ההתנחלויות, עצירתן, השעייתן, או כל שם אחר שתרצו לתת לכך – הוא אך ורק שאלה של רצון פוליטי מצד מקבלי ההחלטות. הוא מחייב עימות עם מתרצי התירוצים ואומרי הלאו, תוך אמירה ברורה ובלתי מתפשרת: הטיעונים שלכם אינם מחזיקים מים.
מיתוס שקרי מספר 1 – "גידול טבעי": "למתנחלים, כמו לכל בני האדם בכל מקום, יש זכות ללדת ילדים. ילדי המתנחלים, כמו ילדים בכל מקום, גדלים ויש להם זכות להקים משפחה ובית משלהם. הדרישה לעצור כל בנייה בהתנחלויות היא הפרה של זכויות אוניברסאליות אלה."
האמת: על אף שלמונח "גידול טבעי" אין הגדרה רשמית, השימוש הרווח בו בהקשר של ההתנחלויות הוא במובן של גידול עקב ילודה, בניגוד לגידול עקב הגירה. אולם במונחים מספריים (על פי נתונים סטטיסטיים רשמיים של ישראל), מספר הלידות מהווה רק כ-60% משיעור הגידול בהתנחלויות, בעוד שכ-40% מקורו בהגירה מתוך ישראל או מחו"ל.
כך למשל, בימים אלה הולכת ונבנית שכונה חדשה בהתנחלות גבעת זאב, עבור אוכלוסיה חרדית. באוגוסט הקרוב אמורות להיכנס לשכונה 150 משפחות ראשונות. כפי הנראה, אף לא אחת מהן נולדה בגבעת זאב.
תהא ההגדרה אשר תהא, "גידול טבעי", איננו טיעון לגיטימי נגד הקפאה מוחלטת של בנייה בהתנחלויות. כן, למתנחלים, כמו לאנשים בכל מקום, יש זכות ללדת ילדים, וכן, לילדיהם יש זכות לגדול ולהקים משפחות ובתים משלהם. אבל בשום מקום בעולם – לא בניו יורק, לא בפאריס ולא בתל אביב – אין לאנשים זכות מוקנית לגור בדיוק היכן שהם רוצים – בגודל בית על פי בחירתם, בשכונה המועדפת עליהם – ובהתעלם מגורמי שוק הנדל"ן, או משיקולים פוליטיים, כלכליים, שיקולי זכויות בנייה או כל שיקול רלוונטי אחר. בגבולות מדינת ישראל, כמו בכל מדינה אחרת, אנשים רבים נאלצים לקבל החלטות קשות לגבי מקום מגוריהם, וזאת לנוכח מצוקת הדיור בערים מרכזיות כמו תל אביב וירושלים. יתרה מכך, תכנית המתאר הארצית 35, קבעה מכסות דיור מרביות לכל יישוב, כשהמספר נובע משיקולי תכנון שונים. חלק מיישובים אלה, במיוחד במגזר הכפרי, כבר מיצו את המכסה, וכתוצאה מכך, אם לא ישונו בהם התכניות, לילדיהם שנולדו ביישוב אין אפשרות לבנות בו את בתיהם.
מיתוס שקרי מספר 2: "גושי התנחלויות": "כולם יודעים ש"גושי התנחלויות" יסופחו לישראל בכל הסדר מדיני עתידי. מאחר שכך, אין זה היגיוני לדרוש את הפסקת הבנייה באזורים אלה."
עובדה: "גושי התנחלויות" הוא מונח לא רשמי, חסר כל הגדרה או מעמד משפטי, לא בחוק הישראלי ולא בחוק הבינלאומי. בדרך כלל הכוונה היא לאזורים בהם הוקמו התנחלויות הקרובות יחסית זו לזו והקרובות (כגוש) לקו הירוק. בהקשר הפוליטי העכשווי, המונח משמש ככינוי לגושי התנחלויות שיש סבירות, לדעת חלק מהישראלים, שיסופחו לישראל בכל הסכם שלום עתידי.
בכל תולדות ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית, ישראל נמנעה מהלגדיר את הגושים, ובד בבד עם העיבוי וההרחבה השיטתיים שלהם, אפשרה לגבולותיהם הבלתי רשמיים להתרחב שנה אחר שנה, ולהכליל בתוכם התנחלויות מרוחקות יותר. הגושים אינם מוכרים על ידי הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית כבעלי מעמד שונה מיתר ההתנחלויות, לא בהווה ואף לא במונחים של הסכם שלום עתידי. יתרה מכך, רבים מ"הגושים" הללו כוללים בתוכם קרקעות שאפילו ישראל מצהירה שהן בבעלות פלסטינית פרטית.
נכון לעכשיו, הביטוי המדויק ביותר להגדרה הישראלית של "הגושים" הוא תוואי גדר ההפרדה – כלומר, ההנחה הישראלית הרווחת היא שמה שנמצא בצד הישראלי של הגדר נכלל ב"גושים", ומה שבצד הפלסטיני של הגדר, לא נכלל בהם. אולם הגדרה זו מתעלמת מהעובדה שתוואי הגדר מתפתל כדי לכלול בתוכו כמה שיותר התנחלויות ולהקיף שטחים עצומים של קרקעות סביבן. התוצאה היא, שבעוד שהשטח הבנוי של ההתנחלויות בצד "הישראלי" של הגדר הוא כ-29,000 דונם, סך שטחי הגדה המערבית המסופחים דה-פקטו על ידי הגדר מתקרב ל-590,000 דונם, או פי עשרים מגודל השטח הבנוי של ההתנחלויות. לכן, אף על פי שרבים אולי מנסים להציג את "גושי ההתנחלויות" כנושא שאינו שנוי במחלוקת, העובדות בשטח מספרות סיפור שונה לחלוטין. למשל:
• במקרה של "גוש מעלה אדומים", תוואי הגדר גוזל קרקעות בשטח הגדול פי כמה מונים משטחה של מעלה אדומים, לרבות השטח של שכונת הענק המתוכננת E-1, התנחלות שכל הממשלים האמריקנים ראו בבנייתה פוטנציאל קטלני לפתרון שתי המדינות.
• במקרה של גוש גבעת זאב, תוואי הגדר הורחק כל כך רחוק צפונה מההתנחלות, עד שלו היו מאפשרים למלא את השטח בבנייה, היה שטחה של ההתנחלות גדל לפחות פי חמישה ונושק לפאתי רמאללה. יש לציין כי ב"גוש" מצויה כעת בבנייה שכונה חרדית חדשה.
• במקרה של "גוש עציון", תוואי הגדר לא רק שמקיף שטח קרקע עצום שאינו חלק מהשטח הבנוי של ההתנחלויות, הוא גם חודר עמוק לתוך הגדה המערבית על מנת לכלול בתוכו את ההתנחלות אפרתה, ובכך הוא מנתק את בית לחם מציר התנועה הראשי דרומה ומשאיר אותה כמובלעת בין הגדר של דרום ירושלים לגוש עציון. כמו כן, בתוך ה"גוש" ישנם 5 כפרים פלסטיניים שנמצאים בצד "הישראלי" של הגדר.
• "גוש אריאל" ו"גוש קדומים" הם למעשה שתי אצבעות צרות החודרות עמוק אל תוך שטחי הגדה המערבית. ההתנחלות אריאל, למשל, נמצאת כמעט מחצית הדרך בין הקו הירוק לנהר הירדן, כ-20 ק"מ מהקו הירוק. ללא קשר לאידיאולוגיה, קשה להעלות על הדעת הסכם שלום יציב שיותיר אזורים אלה תחת שליטה ישראלית, ויותיר את התושבים הישראלים בלב המדינה הפלסטינית במובלעת ישראלית ריבונית.
בהסתמך על משאים ומתנים קודמים, לרבות יוזמת ז'נבה הלא-רשמית, סביר להניח שהפלסטינים יסכימו לחתום על הסכם שלום לפיו ישראל תשאיר בידיה את השליטה בכמה מההתנחלויות, אולם רק בתמורה ל- (א) פינוי כל יתר ההתנחלויות ו- (ב) חילופי שטחים, זהים בגודלם ובאיכותם, כפיצוי על הקרקע שישראל תותיר בידיה. זהו עיקרון חשוב, שבמסגרת משא ומתן רציני לשלום, עשוי למלא תפקיד מפתח בהשגת הסכם קבע בר קיימא. אולם אין זה הוגן לבודד עיקרון זה כדי להצדיק בנייה של התנחלות חדשה שלא בהקשר של משא ומתן כזה ובהיעדר הסכם שלום.
מיתוס שקרי מספר 3: "הבנייה היא בתחום ההתנחלויות, מבלי להרחיבן": "אין זה סביר לדרוש עצירת הבנייה בתוך ההתנחלויות. מדוע שהבנייה בהתנחלויות לא תוכל להימשך, כל עוד אין היא כרוכה בהפקעת קרקעות חדשות? המתנחלים מתבקשים להפסיק את הרחבת ההתנחלויות והבנייה בתוך תחומן אינה הרחבה."
עובדה: ראשית כדאי לזכור שגם הרחבה של מספר המתנחלים, ללא השתלטות על שטחים נוספים מסכנת את הסיכוי להסדר. כאשר נגיע להסכם קבע, ישראל תיאלץ לפנות את מרבית ההתנחלויות, וככל שמספר המתנחלים שנצטרך לפנות יגדל, כך יעלה גם מחיר הפיצוי והמחיר הפוליטי של הפינוי.
אך לגופו של עניין, זה אולי נשמע הגיוני – לא יותר מפרט פעוט – להסכים שהמתנחלים יוכלו לבנות כל עוד הם אינם מרחיבים את גבולות ההתנחלויות, אולם ניסיון העבר מלמד שההגדרות של "בתוך ההתנחלות" ו"התרחבות" עשויות להיות גמישות למדי בעיני המתנחלים וממשלת ישראל.
כדי לתפוס זאת במונחים קונקרטיים יותר:
1. הניחו ידכם על משטח קשה, פסקו את אצבעותיכם, וסמנו בעט את קונטור כף היד שלכם. טביעת כף היד מסמלת את השטח הבנוי של התנחלות כלשהי.
2. ציירו קו נוסף המחבר את ראשי אצבעותיכם מבלי לצייר את אורכי האצבעות. הקו מסמל את השטח שהמתנחלים עשויים לטעון שהוא כבר חלק מהשטח הבנוי, גם אם אין עליו אף בניין.
3. ציירו עיגול סביב טביעת כף היד, והשאירו כמה סנטימטרים בין השטח הריק של קו חדש זה וטביעת כף היד בפנים. הקו מסמל את גדר הביטחון המקיפה את ההתנחלות, שהמתנחלים טוענים שהיא למעשה תכסית ההתנחלות בשטח, מאחר שהשטח כולו נמצא תחת שליטתה.
4. ציירו עוד עיגול הרבה יותר גדול סביב העיגול הקודם. הקו הזה מייצג את הגבול המוניציפלי של ההתנחלות, שהמתנחלים טוענים שהוא שייך לה מבחינה משפטית ורשמית, גם אם עדיין לא בנו עליו.
הוויכוח הזה בנושא הקווים – עם מתנחלים המבקשים לנצל כל פרצה שהם מוצאים כדי לאפשר עוד הרחבה של ההתנחלויות – הוא שהפיל בפח ממשלים אמריקנים קודמים וגרר אותם לדיונים אינסופיים וחסרי תכלית סביב השאלה כיצד להחליט מהי בנייה "בתוך" ההתנחלויות. אין מדובר כאן בוויכוח סמנטי. לרבות מההתנחלויות יש "שכונות לווין" מרוחקות, שאם הן ישמשו כמדד ל"תחום הבנייה", יאפשר הדבר הרחבה מסיבית שלהן. רוב ההתנחלויות מוקפות בגדר ביטחון, שסוגרת שטח גדול יותר מהקו הבנוי, וכמעט לכל ההתנחלויות יש שטח מוניציפלי הגדול פי כמה משטחן הבנוי. כדי לסבר את האוזן – בעוד שהשטח הבנוי של ההתנחלויות מהווה פחות מ-2% משטחי הגדה המערבית, השטחים הרשמיים הכלולים בתחומים המוניצפליים של ההתנחלויות מהווים 9.3%; הרחבת הבנייה לשטחים אלה תגדיל את ההתנחלויות פי כמה וכמה.
מיתוס שקרי מספר 4 – "בנייה שכבר אושרה": "ישראל לא יכולה להקפיא בנייה שכבר אושרה. אנשים קיבלו היתר בניה בתום לב והם השקיעו את זמנם וכספם בבניית בתים חדשים. ישראל היא מדינת חוק ובמקרה זה החוקים מגנים על זכויות האזרח. אם המדינה תנסה להפר זכויות אלה, המתנחלים יתבעו אותה."
עובדה: ראשית, לאורך השנים אושרו מאות תכניות בנייה בהתנחלויות. חלק מהן עוד לא מומש במלואו. לפי נתוני דו"ח שפיגל, שהוכן עבור רה"מ בעניין המצב התכנוני בהתנחלויות, ישנן עשרות אלפי יחידות דיור בתכניות שכבר עברו אישור בעבר אך עדיין לא נבנו. לפי מיתוס זה המשמעות תהיה שניתן לבנות היום כמות שתכפיל כמעט את מספר המתנחלים, על בסיס האישורים שניתנו בעבר.
שנית, לממשלת ישראל יש מלוא הסמכות לעצור פרויקטים שכבר החלו בהתנחלויות. אין מדובר כאן באבחנה תאורטית: זה כבר קרה בעבר וזה יכול לקרות שוב. ב-1992, ממשלת ישראל, בראשות יצחק רבין, החליטה להקפיא בנייה בכמה מההתנחלויות (בתגובה למדיניות נחושה של ארצות הברית בנדון). ההחלטה כפתה הקפאה מוחלטת של כל תהליכי התכנון של תוכניות שהיו בקנה, אלא אם הן אושרו במפורש על ידי ועדת חריגים. היא גם הקפיאה בנייה בהתנחלויות מסויימות. ההחלטה קבעה מנגנוני פיצוי למי שכבר השקיע כספים בבנייה, בהסתמך על החלטות ואישורי ממשלה קודמים. אחדים מהמשקיעים אף עתרו לבג"צ בטענה שמדובר בהחלטה בלתי חוקית, אולם בג"צ דחה את עתירתם (בג"צ 4400/92 ובג"צ 572/93). הליך משפטי נוסף התקיים כשמשקיעים תבעו מהמדינה פיצויים, לא רק עבור השקעותיהם אלא גם עבור הפסד הכנסות עתידי. גם תביעה זו נדחתה, והממשלה שילמה להם פיצויים על פי קריטריונים שקבע בית המשפט.
ישנם משקיפים ממולחים המציינים כי יש דרך אחת בטוחה לדעת מתי יש לקחת ברצינות הבטחה ישראלית להקפאת התנחלויות: כשממשלת ישראל מתחילה לתקצב פיצויים עבור המתנחלים והמשקיעים.
מיתוס שקרי מספר 5 – "אין סובסידיות או תמריצים להתנחלויוות": "ההתחלויות גדלות כתוצאה מכוחות שוק טבעיים – אנשים רוצים לגור שם. הסובסידיות הממשלתיות להתנחלויות כבר הופסקו לפני שנים רבות."
עובדה: המתנחלים ממשיכים ליהנות מהטבות ממשלתיות. לפני קרוב לעשור, קיצץ שר האוצר דאז, בנינמין נתניהו, באופן דרסטי, משיקולים כלכליים, את הסובסידיות להתנחלויות (כמו גם לתחומים אחרים). אולם צעד זה לא ביטל כליל את הסובסידיות אלא רק הפחית אותן ושינה את אופן החלוקה לקטגוריות. כיום, יהיה זה נכון לומר שאין סובסידיות מיוחדות להתנחלויות. אולם ישנם תמריצים הניתנים ל"אזורי עדיפות לאומית" – והרשימות השונות של אזורי עדיפות אלה, כוללים, לפחות עד היום, לא רק חלקים מהנגב והגליל, אלא גם התנחלויות רבות בגדה המערבית. עדיין קיים טווח של סובסידיות ותמריצים, לאותן התנחלויות שנכללות ברשימת אזורי עדיפות לאומית, לרבות:
• דיור: בהתנחלויות העומדות בקריטריונים, המתנחלים נהנים מהלוואות מסובסדות לרכישת דירה ("הלוואות מקום") ומהקלות בתנאים לזכאות להלוואות משלימות לדיור (למשל, ביטול קריטריון גיל מינימלי לקבלת הלוואה). בחלק מההתנחלויות גם ניתנות סובסידיות לכיסוי 50% מעלויות הפיתוח עבור קבלנים ויזמים, ומשרד הבינוי והשיכון מממן את הבנייה והשיפוץ של מבני ציבור בהיקף גדול יותר באזורים מועדפים.
• קרקע: בהתנחלויות העומדות בקריטריונים, מנהל מקרקעי ישראל מעניק למתנחלים הנחות על מחיר הקרקע ופטור ממכרז (כלומר הקרקע יכולה להירכש שלא במסגרת מכרז ובהנחה של עד 70% מערכה).
• תעשייה: בהתנחלויות העומדות בקריטריונים, ניתנים מענקים והקלות מס לתעשייה, לרבות: סובסידיות למשכורות (כדי לסייע למעסיקים לגייס עובדים חדשים); סיוע למפעלים במשבר; וסובסידיות לפיתוח תשתית תעשייתית. קיימים גם מענקים מיוחדים למחקר ופיתוח תעשייתי והעדפה במימון חממות טכנולוגיה.
• חקלאות: בהתנחלויות העומדות בקריטריונים ניתנים מענקים והקלות מס לחקלאות וכן סיוע להתנחלויות הכפריות.
נכון שקיים ביקוש גבוה למגורים בחלק מההתנחלויות ו"גושי" ההתנחלויות, לרבות באזורים בהם לא ניתנים תמריצים כמפורט לעיל, אולם הביקוש הזה איננו תוצאה של כוחות השוק "הטבעיים", אלא של החלטות פוליטיות של הממשלה לתת מענה לצורכי הדיור בישראל באמצעות בנייה בגדה המערבית.
למשל, אין זה סוד שקיים מחסור בדיור בר השגה בירושלים, במיוחד למשפחות. במקום לבנות בנייה חדשה במערב ירושלים או בפרברים המערביים של העיר, הממשלה מרכזת את מאמציה בנושא בשטחים הסמוכים לירושלים בגדה המערבית, במיוחד במעלה אדומים. אין זה מפתיע, אם כן, שקיים ביקוש רב לדיור בהתנחלות זו. אולם אין זה ביקוש הנובע מתנאי שוק: לו היו נבנים בתי מגורים דומים במערב העיר, הביקוש להם מן הסתם היה לא פחות גבוה, במיוחד לאור העבודה שתושבי מעלה אדומים ברובם הם אנשים שעברו להתגורר בגדה המערבית משיקולי איכות חיים ולא אידאולוגיה.
בדומה לכך, הקהילה החרדית, הסובלת מצפיפות קשה, עם ממוצע של 7 ילדים למשפחה, נזקקת באופן תמידי לדיור חדש, רצוי בקהילות הומוגניות ומבודדות. במקום לבנות קהילות חרדיות נוספות בתחומי ישראל, העדיפה הממשלה להקים עבורם ערים בגדה המערבית (מודיעין עילית, ביתר עילית ולאחרונה גם גבעת זאב עילית). אין מדובר כאן בכוחות שוק "טבעיים": בערים דומות שהוקמו בתוך הקו הירוק (למשל אלעד ורמת בית שמש), הביקוש לדיור דומה מאד. לו במקום לבנות בגבעת זאב עלית, הממשלה היתה מקימה שכונה דומה לא הרחק משם, בתחומי ישראל, הביקוש לה היה לא פחות גבוה, לאור העובדה שהקהילה החרדית ברובה אינה מונעת משיקולים אידיאולוגיים במעבר לגדה המערבית.
ולבסוף, ממשלת ישראל השקיעה סכומי עתק בתשתיות בגדה המערבית, כדי להפוך גם את ההתנחלויות המרוחקות ביותר לפרברים נוחים של ערים ישראליות. למשל, הממשלה השקיעה מיליוני שקלים בבניית כביש חדש עוקף בית לחם ממזרח כדי לחבר את ההתנחלויות הקטנות תקוע ונוקדים לירושלים מכיוון דרום. בכך הפכה את ההתנחלויות המבודדות הללו לפרברים של ירושלים, שתושביהם נהנים מנסיעה בת 10 דקות, ללא פקקים, לירושלים. אין זה מפתיע, איפוא, שכשנתיים לאחר פתיחת הכביש, אנו עדים כיום ל"פרץ צמיחה" בתקוע ובנוקדים. אולם ברור שאין שום דבר "טבעי" או קשור ל"כוחות השוק" בצמיחה הזו.