כידוע, במהלך חמש השנים האחרונות בונה מדינת ישראל את גדר ההפרדה. באזורים מסוימים מדובר בחומה, אך ברוב אורכה מדובר בגדר המלווה משני צידיה בדרכי ביטחון, תעלות ואמצעי מכשול אחרים – שנבנו לכאורה רק בשל סיבות ביטחוניות (דהיינו, לעצור כניסתם של מחבלים לשטח ישראל). ואכן, נדמה כי באותם מקומות שבהם נבנתה גדר ההפרדה היא צמצמה באופן משמעותי את מספר הפיגועים בתוך ישראל.
תוואי גדר ההפרדה המתוכנן עשוי להגיע לאורך של למעלה מ-700 ק"מ, שהם פי שניים יותר מהגבול בין ישראל לגדה המערבית (הקו הירוק) עד 1967, שאורכו 316 ק"מ בלבד. ההבדל באורך נובע מכך שגדר ההפרדה, כפי שהיא מתוכננת ונבנית כיום, חודרת במספר מקומות עמוק אל תוך שטחי הגדה המערבית, ובפועל מספחת חלקים ממנה למדינת ישראל. לנוכח ביקורת קשה מבית ומחוץ (לרבות תביעה נגד מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי), ממשלת ישראל טוענת בעקביות כי תוואי הגדר מבוסס אך ורק על שיקולי ביטחון והינו מוצדק מטעמים של הזכות להגנה עצמית. אולם בחינת ההשלכות של התוואי בשטח מסגירה בבירור את העובדה כי שיקולים אחרים – דהיינו הרצון לספח גושי התנחלויות וקרקעות סמוכות לישראל – היוו מרכיב דומיננטי בקביעת התוואי.
גוש עציון הוא אחד האזורים הגדולים שגדר ההפרדה תספח דה פקטו למדינת ישראל . אחדים מהפלסטינים הנפגעים מתוואי גדר ההפרדה באזור זה עתרו לבג"צ, וטענו כי הנזק הנגרם להם אינו מידתי בהשוואה לחשיבות הגדר עבור מדינת ישראל. טענת "המידתיות" מבוססת על פסק דין תקדימי שבו פסק בית המשפט העליון כי יש להסיט חלק מתוואי גדר ההפרדה ליד ירושלים, לאחר שמצא כי בתוואי באזור זה:
"…לא מתקיים יחס מידתי בין מידת הפגיעה בתושבים המקומיים לבין התועלת הביטחונית הצומחת מהקמת גדר ההפרדה בתוואי שקבע המפקד הצבאי. גדר ההפרדה מערערת את האיזון העדין בין חובתו של המפקד הצבאי לשמור על הביטחון לבין חובתו להבטיח את צורכי התושבים המקומיים. גישתנו זו מבוססת על כך כי התוואי שקבע המפקד הצבאי לגדר הביטחון – היוצר חיץ בין התושבים המקומיים לבין אדמותיהם החקלאיות – פוגע בתושבים המקומיים באופן קשה וחריף, תוך הפרת זכויותיהם על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי…
"תוואי גדר ההפרדה פוגע קשות בזכות הקנין שלהם ובחופש התנועה שלהם. פרנסתם נפגעת קשות. מציאות החיים הקשה ממנה הם סובלים עד כה (בין השאר לאור האבטלה הרבה השוהה במקום) תלך ותחריף…פגיעות אלה אינן מידתיות. ניתן להפחיתן באופן משמעותי על ידי תוואי חלופי." (בג"צ 2056/04, פסקאות 60-61).
היכן עומדים כרגע הדברים מבחינת ההליך המשפטי ובשטח?
בג"צ אמור לפסוק בקרוב בעתירות כנגד תוואי הגדר המתוכנן באזורים מדרום מערב לבית לחם בהם גם גוש עציון. עד אז הקפיא בית המשפט את עבודות הבנייה בחלק ניכר מגדר ההפרדה באזור זה. בינתיים, בששת החודשים האחרונים נמשכות במלוא המרץ העבודות על מספר חלקים של הגדר באזור זה שאותם בג"צ כבר אישר (בעיקר בשטח המקביל לכביש 60).
האם אין תוואי הגדר באזור זה מוכתב על-ידי שיקולי ביטחון חיוניים?
לא. בדצבמר 2005, פרסמו הארגונים במקום ובצלם דו"ח משותף בשם "במסווה של ביטחון". בדו"ח זה מחבריו מפריכים בשיטתיות את טענת ממשלת ישראל כי גדר ההפרדה נבנתה על-פי שקולי ביטחון בלבד. הדו"ח מוכיח במקום זאת, כי תוואי הגדר נועד הן לספח התנחלויות וגושי התנחלויות והן לאפשר הרחבה עתידית של התנחלויות אלה. אנו עדים לדינמיקה דומה באזור גוש עציון, שם במסווה של המונח "גוש עציון" – שכפי שצוין לעיל יש לו משמעות היסטורית סמלית עבור הישראלים, אם כי במקור הוא התייחס לשטח קטן בהרבה מזה אליו המתנחלים מתייחסים היום – משמש התוואי לסיפוח שטח עצום מהגדה המערבית.
יש להדגיש כי שלום עכשיו תומכת בזכותה של מדינת ישראל להגן על אוכלוסייתה מפני פיגועי טרור מכל הסוגים, ומכירה בכך שגדר ההפרדה עשויה להיות אמצעי יעיל וחיוני לצורך כך.לפיכך, אנו תומכים בבניית גדר ההפרדה אך ורק לאורך קו ההפרדה היחיד בין מדינת ישראל לגדה המערבית שזכה להכרה בינלאומית – הקו הירוק.
כיצד התמודד עד כה בג"צ עם עתירות מסוג זה כנגד גדר ההפרדה?
ברוב המקרים דחה בג"צ את עתירות הפלסטינים כנגד גדר ההפרדה, ואישר את התוואי המתוכנן על-ידי המדינה, בקבלו את הצהרתה כי זהו התוואי האופטימאלי וכי הוא מבוסס על צרכי הביטחון של מדינת ישראל.
עם זאת, כפי שצוין לעיל, במקרים מסוימים פסק בית המשפט לטובת העותרים הפלסטינים. בנוסף למקרה שכבר הוזכר, מן הראוי לציין פסק דין תקדימי נוסף של בית המשפט, בבג"צ 7957/04 (פורסם בספטמבר 2005). במקרה זה, פסק בית המשפט לא רק כי תוואי גדר ההפרדה באזור מסוים סביב ההתנחלות אלפי מנשה אינו מידתי וכי יש להסיטו, אלא גם הטיל ספק בטיעון כי השיקול הבטחוני היה השיקול היחיד שהכתיב את התוואי, ורמז כי לתוכניות ההרחבה של ההתנחלות היה משקל בקביעתו. בפסיקת בית המשפט נאמר:
"מתוך התשתית העובדתית כפי שהוצגה לנו, התוואי הקיים של גדר ההפרדה מעורר תהיות. נפתח בחלק הדרום מערבי של המובלעת. לא שוכנענו כלל כי קיים טעם ביטחוני-צבאי מכריע לקבוע את תוואי הגדר במקום בו הוא עובר עתה…קיימת תכנית שמצויה בשלב ההפקדה להרחיב את התפתחותה של אלפי מנשה לעבר החלק הדרום-מערבי של המובלעת. אך כפי שמר תירזה (האחראי על תכנון גדר ההפרדה), שהציג לנו את מפת המובלעת ציין בפנינו, אין זה שיקול שיש להתחשב בו.
"נפנה עתה לחלק הצפוני והצפון-מערבי של המובלעת. מדוע לא יוצאו הכפרים ערב א-רמאדין וערב אבו-פארדה מחוץ לגדר? שיקול מרכזי בעניין זה יכול להיות הצורך להגן על כביש 55 המחבר את אלפי מנשה לישראל. בעניין זה ציין בפנינו מר תירזה, כי מיקומו של כביש 55 הוא בעייתי מבחינה ביטחונית. ישראלים נפגעו בו מירי מכיוון קלקיליה. מהחומר שלפנינו למדנו כי על פי תכנית מקורית היה צריך להתבטל הקטע בכביש 55 המחבר את אלפי מנשה עם ישראל. תחתיו היה צריך להיסלל כביש חדש אשר מחבר את אלפי מנשה עם ישראל דרום-מערבית למובלעת, ליד הישוב מתן שבתוך הקו הירוק. לטענת העותרים – טענה שיש לה סימוכין בחומר שהוגש לנו מטעמם – תכנית זו לא התקבלה בשל התנגדותו של הישוב מתן, שסבר כי הדבר יפגע באיכות חייו. מר תירזה ציין בפנינו כי על הכביש המחבר את אלפי מנשה לישראל (הוא כביש 55) יש להשקיף כעל כביש זמני. במצב דברים זה, לא שוכנענו כלל, כי חיוני הוא, מטעמים ביטחוניים-צבאיים, לשמור על התוואי הצפון-מערבי של המובלעת. (בג"צ 7957/04, פסקה 113).
בנוסף, יש לציין כי מי שהיה עד לאחרונה האחראי על תכנון תוואי גדר ההפרדה, אל"מ (במיל.) דני תירזה, עמד במרכזו של ויכוח צבורי קשה. ביוני 2006, בהקשר של פסיקת בג"צ כנגד תוואי הגדר באזור ההתנחלות צופין (במקרה זה פסק בית המשפט קודם לכן נגד הפלסטינים, אולם עתה הפך את פסיקתו שלו עצמו), האשים נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק, את תירזה באי-אמירת אמת בפני בית המשפט בהסבירו את השיקולים שנלקחו בחשבון בעת תכנון התוואי. כך כתב ברק:
"בעתירה שלפנינו התגלתה תופעה חמורה. לא הוצגה בפני בית המשפט העליון בעתירה הראשונה התמונה בשלמותה. בית המשפט דחה את העתירה הראשונה על בסיס מידע שרק בחלקו היה מבוסס. יפה עשתה הפרקליטות, כי משנודע לה על השיקול בדבר תכנית 149/5 הודיעה על כך לבית המשפט, ויפה עשו המשיבים כי על רקע זה – ולנוכח פסק דיננו בפרשת אלפי מנשה – שינו את תוואי הגדר מיוזמתם שלהם. עם זאת, העתירה שלפנינו מצביעה על אירוע שאין להשלים עימו, לפיו המידע שסופק לבית המשפט לא שיקף את מלוא השיקולים שעמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. כתוצאה מכך נדחתה עתירה, שגם המשיב מסכים כיום שצריך היה לקבלה. הוסברו לנו הנסיבות המיוחדות אשר במסגרתן פעלו אנשי הביטחון, ואשר הביאו לתקלה. מקווים אנו כי הדבר לא יישנה".
האם אין בישראל קונצנזוס לאומי על כך שההתנחלויות בגוש עציון יישארו לנצח בתחומי מדינת ישראל?
כפי שצוין לעיל, גוש עציון הוא בעל משמעות היסטורית וסמלית עבור ישראלים רבים. על כן נכון יהיה לומר שישראלים רבים מניחים כי ההתנחלויות באזור זה יישארו בישראל כחלק מכל הסדר שלום עתידי עם הפלסטינים. ברור גם כי ממשלת ישראל מבקשת לנצל את גדר ההפרדה כדי לספח התנחלויות אלה לישראל.
להתנגדויות לתוואי גדר ההפרדה אין כל קשר לשאלה האם התנחלויות אלה יהפכו בסופו של דבר לחלק ממדינת ישראל. ייתכן כי במסגרת משא ומתן על הסכם, ישראל תשמור על שטחים אלה ולבעיות שיתעוררו מנוכחותם של ישראלים ופלסטינים יימצא פיתרון בדרך של מנגנונים מוסכמים על שני הצדדים, לרבות הסדרים תעבורתיים חדשניים והסכמים על שיתוף בקרקעות או חילופי קרקעות.
עם זאת, צעדים חד-צדדיים מצד ישראל הכופים על הפלסטינים מציאות קשה, פוגעים באפשרויות ההתפתחות של מדינה פלסטינית יציבה ובת-קיימא, חותרים תחת הלגיטימיות של מנהיגים פלסטינים מתונים התומכים בתהליך השלום ומחזקים את הקיצוניים. הקמת גדר ההפרדה באזור בית לחם היא מהלך מובהק שכזה – מהלך שינתק את החלק הדרום-מערבי של הגדה המערבית ויפורר את מרקם החיים הכלכלי, החברתי והפוליטי של הפלסטינים משני צידי הגדר. הוא יעשה זאת לטובת המתנחלים, באמצעות צעד חד-צדדי שיסכל ויסכן את המאמצים להגיע להסדר מוסכם על בסיס העיקרון של שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.
לפי התוואי המאושר כרגע, כמה משטח הגדה המערבית באזור זה ישאר בצד "הישראלי" של גדר ההפרדה?
לפי החלטת ממשלת ישראל מ-20 בפברואר, 2005, גדר ההפרדה המתוכננת באזור בית לחם תורכב למעשה משתי מערכות של גדרות.
הראשונה תהיה גדר מערבית, שאורכה כ-17 ק"מ. גדר זו תוקם פחות או יותר לאורך הקו הירוק, אולם תיבנה בתוך הגדה המערבית. השנייה תהיה גדר מזרחית, שאורכה כ-41 ק"מ. גדר זו תוקם בעומק הגדה המערבית – בנקודה המזרחית ביותר שלה היא תחדור לעומק 10 ק"מ בתוך שטחי הגדה המערבית. הגדר תקיף מובלעת בשטח של כ-70 קמ"ר בתוך הגדה המערבית, מדרום-מערב וממערב לבית לחם.
כמה התנחלויות וכמה מתנחלים יסופחו לישראל בדרך זו?
התוואי המתוכנן של גדר(ות) ההפרדה באזור זה יכלול 10 התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים רבים ממערב לגדר, ובכך יספח בפועל למעלה מ-50,000 מתנחלים ישראלים לשטחי מדינת ישראל. ההתנחלויות המתוכננות להסתפח בדרך זו הן: ביתר עילית, הר גילה, אפרת, אלעזר, נווה דניאל, מגדל עוז, כפר עציון, ראש צורים, בת עין ואלון שבות.
תוואי זה של הגדר לא רק מחבר את המובלעת כולה לישראל לאורך הקו הירוק (ממערב) אלא מכליל אותה ברצף השטחים של ירושלים רבתי (בדומה לאופן שבו גוש ההתנחלויות של גבעת זאב מסופח כך שירחיב את רצף השטחים של ירושלים רבתי צפונה). גדר ההפרדה, ביחד עם סדרת כבישים עוקפים שנסללו באזור בחמש-עשרה השנים האחרונות, יאפשרו לאוכלוסיית המתנחלים הישראלית לנסוע הלוך ושוב לירושלים וממנה בתוך דקות ספורות.
בנוסף, לחצים אדירים הביאו להכללת אפרת – התנחלות אמידה יחסית שתושביה משתייכים למעמד הבינוני – גבוה בתוך גדר ההפרדה (כמו גם ההתנחלות השכנה מגדל עוז), אפילו במחיר של הריסת הרצף הטריטוריאלי בדרום הגדה המערבית (במקרה זה בין בית לחם לחברון) ויצירת נקודת חיכוך חדשה בין ישראל לפלסטינים (ראו להלן).
מה תהיינה ההשלכות על הפלסטינים באזור?
כיום כבר ברור לכל כי בניית גדר ההפרדה מערימה קשיים חמורים על רבים מן הפלסטינים בגדה המערבית. במקרים רבים הם מאבדים את אדמותיהם לטובת הגדר עצמה (שמפקיעה נתיב רחב, הדרוש לא רק לצורך החומה/גדר, אלא גם לשטחים נלווים, דרכי פטרול, וכו'), או מאבדים את אפשרות הגישה לאדמות וליבולים/עצים שנותרו בצד המערבי ("ישראלי") של גדר ההפרדה. (ארגון זכויות האדם בצלם דיווח בהרחבה על גדר ההפרדה ועל השלכותיו הרות האסון על האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית).
במקרה של מובלעת גוש עציון, גדר ההפרדה תגרום נזק חמור לפלסטינים הן מצידו המערבי (ישראלי) והן מצדו המזרחי (הפלסטיני).
ממערב לגדר ההפרדה: כ-20,000 פלסטינים ייוותרו כלואים בצד הישראלי של גדר ההפרדה, כשהם מנותקים מהגדה המערבית, ובגלל הגדר המערבית, גם מנותקים מישראל (שלא תהיה להם זכות כניסה אליה). פלסטינים אלה מתגוררים בכפרים חוסאן, וולאג'ה, בתיר, ואדי פוכין, ג'בעה, נחאלין ועוד שלוש קהילות קטנות יותר, שלכולן זיקה יום יומית ומסורתית לבית לחם ולירושלים מבחינה חברתית (לרבות שירותי בריאות וחינוך), מבחינה כלכלית (לצורכי תעסוקה ושיווק תוצרת חקלאית) ומבחינה פוליטית ותרבותית. כמו במקרים דומים בגדה המערבית, שם נותרו כפרים פלסטינים כלואים בתוך מובלעות של התנחלויות (כמו אלה סביב העיר קלקיליה), התושבים הפלסטינים המקומיים יגלו כי הוטלו עליהם מגבלות תנועה חמורות בתוך המובלעת (וזאת על מנת שלא יהוו סיכון לישראלים המתגוררים בה), וכי תנועתם אל תוך המובלעת ומחוצה לה (לתוך הגדה המערבית), הוגבלה למספר קטן של נקודות מעבר בשליטה ישראלית. התושבים עשויים להאלץו זאת על אף ההכחשה הישראלית הרשמית, להשיג אישורים מיוחדים מישראל בכדי להתגורר בבתיהם שלהם (וחלקם יסורבו מן הסתם מסיבות בטחוניות שלא יפורטו), ועל מבקרים מחוץ למובלעת יוטלו מגבלות קשות ואף הם יזדקקו להשיג אישורים.
ממזרח לגדר ההפרדה: גדר ההפרדה תקיף אלפי דונמים של קרקע מעובדת השייכת לפלסטינים שייוותרו בצידו המזרחי (הפלסטיני) של הגדר. הדבר ימנע מהפלסטינים את הגישה אל אדמותיהם וינחית מהלומה קשה על הכלכלה ועל המבנה החברתי באזור. מדינת ישראל תתחייב, מן הסתם, לדאוג לסידורים מיוחדים שיאפשרו לחקלאים להגיע לאדמותיהם בצד הישראלי של גדר ההפרדה, אולם במקרים דומים במקומות אחרים בגדה המערבית לעיתים קרובות נמנעה מן הפלסטינים גישה סדירה, ולבטח לא התאפשרה להם הנגישות הקבועה הדרושה לקיום כלכלה יציבה.
יתר על כן, מעצם החדירה העמוקה כל כך לתוך שטחי הגדה המערבית (בעיקר על מנת להכליל את התנחלויות אפרת ומגדל עוז) מנתקת המובלעת את הציר הראשי צפון-דרום של הגדה המערבית – כביש 60. בפועל, יגרום הדבר לחיזוק מגמת "הקנטוניזציה" של הגדה המערבית, המנתקת לחלוטין את דרום הגדה המערבית מבית לחם ומירושלים ומותירה את אזור בית לחם כאי מבודד הכלוא בין גדר ההפרדה סביב ירושלים (מצפון לעיר) לבין גדר ההפרדה של גוש עציון ממערב ומדרום לה (ממזרח לה מצויים האזורים הצחיחים והבלתי ידידותיים של מדבר יהודה – שאינם מהווים פוטנציאל לתנועה או לצמיחה). מדינת ישראל מתכננת לבנות מנהרה שתעבור מתחת לכביש 60, שהמעבר בה יהיה נתון לשליטה ישראלית. אולם מנהרה כזו לא תוכל לענות על צורכי היומיום של האוכלוסייה הפלסטינית באזור, שחלקה הגדול נשען על כביש 60 לצורך נסיעה יומיומית לעבודה, לבתי-ספר ולשירותים שונים. יתר על כן, מאחר שהשימוש במנהרה יישלט לחלוטין על-ידי ישראל, סביר להניח שהיא תהפוך ל"נקודת חנק" והגישה אליה תיחסם תדיר בשל סיבות בטחוניות או אחרות, ובפועל תגרום לשיתוק התנועה בכל אזור דרום הגדה המערבית.
האם ישנם תוואים חלופיים לגדר ההפרדה שעשויים להיות הגיוניים יותר?
כן. הפיתרון הטוב ביותר יהיה לתכנן תוואי שימזער את הנזק הנגרם לפלסטינים באזור ובה בעת יחזק את הביטחון של ישראל. קיימות שתי אסטרטגיות שונות למימוש יעד זה:
הקו הירוק בתוספת גדרות משנה: במקום לבנות גדר שמקיפה אזור גדול מתוך הגדה המערבית ומספחת אותו למדינת ישראל, יכולה ישראל לבנות גדרות פרטניות נפרדות מסביב לכל אחת מההתנחלויות, כפי שעשתה בעשרות מקרים אחרים בגדה המערבית כדי להתמודד עם התנחלויות הנמצאות ממזרח לגדר ההפרדה. אזורי ביטחון מיוחדים אלה על אף שהם עדיין פוגעים באוכלוסייה הפלסטינית המקומית ומגדילים באופן מהותי את האזורים עליהם שולטות ההתנחלויות, הם מסבים הרבה פחות נזק במונחים של אובדן קרקע כולל והפרעה למרקם החיים וליכולת התנועה של האוכלוסייה הפלסטינית.
הקו הירוק בתוספת גוש עציון ההיסטורית: פיתרון אחר הוא לבנות את גדר ההפרדה כך שתכלול את רוב ההתנחלויות באזור (הנמצאות בחלק הדרומי של המובלעת, פחות או יותר באזור "עציון" ההיסטורי), אך לא את הכפרים הפלסטינים (המצויים בעיקר בחלק הצפוני של המובלעת). סביב ההתנחלויות שיישארו בצדה המזרחי של גדר ההפרדה ניתן לבנות גדרות משניות. לתוואי כזה יהיה ייתרון נוסף בכך שהוא ישאיר את אפרת ומגדל עוז בצדה המזרחי של גדר ההפרדה, ויותיר על כנו את הציר היחיד צפון-דרום הפתוח בפני הפלסטינים ובכך ימנע את הקנטוניזציה דה פקטו של דרום הגדה המערבית. על-ידי כך, הנזק שייגרם לאוכלוסייה הפלסטינית יצומצם באופן משמעותי, אם כי עדיין יגרם לה נזק מהותי.
זוהי הפשרה ההגיונית ביותר, המציעה תוואי קצר יותר, שכולל פחות פלסטינים, מקיף את גוש ההתנחלויות בעל החשיבות ההיסטורית, ואינו יוצר נקודת לחץ וחיכוך מסיבית חדשה בין ישראלים לפלסטינים בלב הגדה המערבית. עם זאת, הסבירות כי תוואי כזה יאומץ על ידי ממשלת ישראל נמוכה ביותר, בעיקר בגלל הלחץ להפוך את גוש עציון המורחב לחלק מירושלים רבתי.
בהתחשב בזיקה הישראלית המיוחדת לגוש עציון, האם בתי המשפט והדרגים הפוליטיים מטפלים במקרה הזה באופן שונה ממקרים אחרים?
על בסיס העתירות הקודמות שהוגשו נגד תוואי גדר ההפרדה, זה אפשרי, אם כי לא מאוד סביר, שהעתירות הנוכחיות יסתיימו בפסיקה לטובת העותרים. העובדה כי נושא העתירות הנוכחי קשור לגוש עציון, אזור המהדהד היסטורית בליבותיהם של ישראלים (גם אם לאזורים השנויים במחלוקת אין הרבה קשר לאתר ההיסטורי האמיתי), לא יקל על בתי המשפט לעשות את הצעד האמיץ של פסיקה כנגד הממשלה.
ראוי לציין שכמה מהעותרים הפלסטינים בגוש עציון מצאו בעלי ברית הן בישראל – בדמות קבוצות בעלות אוריינטציה אקולוגית ופרו-סביבתית (באזור ואדי פוכין מצויים מעיינות טבעיים ייחודיים וחקלאות הר מסורתית) – והן בקרב כמה מתושבי ההתנחלויות הסמוכות, שחלקם מתנגד לבניית כל גדר הפרדה מסיבות אידיאולוגיות, וחלקם מודאג מהנזק שתגרום גדר ההפרדה ליחסי השכנות המסורתיים הטובים שלהם עם הפלסטינים.
מה קורה נכון לעכשיו באזור מבחינת הבנייה בהתנחלויות?
השטח שממערב לתוואי גדר ההפרדה המתוכננת באזור גוש עציון הוא גם המקום שבו מתרחשת חלק מהבנייה המשמעותית ביותר כיום בגדה המערבית, שמתמקדת בהתנחלות החרדית ביתר עילית. בנוסף, מתרחשת בנייה משמעותית גם בהתנחלויות אפרת, נווה דניאל, אלעזר וראש צורים.
מה תהיינה ההשלכות של גדר ההפרדה על התנחלויות גוש עציון שייוותרו בצד "הלא נכון" שלה?
כאמור, כיום כבר הגיעו רוב המשקיפים – וביחוד המתנחלים – למסקנה כי למרות ההצהרות המנוגדות שהממשלה ממשיכה להצהיר, תוואי גדר ההפרדה מייצג מאמץ לקבוע באופן חד-צדדי את הגבולות העתידיים של מדינת ישראל. כתוצאה מכך, עושים המתנחלים מאמצים עילאיים להבטיח כי התנחלויותיהם ייכללו בתוך גדר ההפרדה (כמו במקרה של אפרת). קיימת גם הכרה מצד חלק מהמתנחלים כי התנחלויות שייוותרו ממזרח לגדר ההפרדה יפונו, ככל הנראה, על-ידי ישראל במסגרת משא ומתן עתידי והסכם פוליטי עם הפלסטינים.
עם זאת, אין פירוש הדבר שהמתנחלים שיישארו בצד "הלא נכון" של גדר ההפרדה ויתרו, או שממשלת ישראל חדלה להשקיע בהם. להיפך, מדינת ישראל ממשיכה לפתח את האזורים המתוכננים להישאר ממזרח לגדר ההפרדה, וממשיכה להשקיע סכומי עתק במאמצי הפיתוח. הדוגמא השערורייתית ביותר היא מה שנודע בכינויו "כביש ליברמן" – כביש עוקף, שמזה ארבע שנים, נסלל בגבעות שבין ירושלים להתנחלויות הקטנות והמבודדות יחסית, תקוע ונוקדים, בהן מתגוררים בסך הכול פחות מאלפיים תושבים. הכביש נקרא על שם אביגדור ליברמן, כיום השר לאיומים אסטרטגיים בממשלת אולמרט, המתגורר בנוקדים. סלילתו אושרה, בעת כהונתו של ליברמן כשר התחבורה בממשלת שרון. כביש ליברמן, שאורכו הכולל כ-10 קילומטרים ועלות סלילתו וריצופו מגיעה לעשרות מיליוני שקלים, ישרת בסופו של דבר – אך ורק – את שתי ההתנחלויות הקטנות הללו, שקיימת סבירות גבוהה כי יפונו במסגרת כל הסכם שלום עתידי.
בהנחה שתוואי גדר ההפרדה לא ישונה, כיצד הוא ישפיע על הסיכויים להסכם שלום עתידי בין ישראל לפלסטינים?
במאמר שפורסם באחד באוקטובר, 2006, בעיתון "וושינגטון פוסט", ניתח העיתונאי הישראלי הוותיק, גרשום גורנברג, את המקרה במונחים בוטים:
"…אין כל היגיון בקידום המיזם הזה כיום. חזונו של אולמרט בדבר נסיגה חד-צדדית נועד לשים קץ לשליטה בפלסטינים ולהבטיח רוב יהודי במדינת ישראל, ועם זאת, לאפשר לישראל לשמור על ההתנחלויות העיקריות. אולם התנאים שנוצרו בתוך מובלעות כמו אזור גוש עציון מהווים פגיעה בדמוקרטיה של מדינת ישראל ומבטיחים את המשך הסכסוך עם הפלסטינים.
"זאת ועוד, קרבות הקיץ האחרון בעזה ובלבנון עירערו את התמיכה בתוך ישראל במהלכים החד-צדדיים. ללא שלום, אין די בגדר על מנת להגן על המדינה. ברור עתה כי מדינת ישראל תוכל לסגת בבטחה רק אם תעשה זאת במסגרת משא ומתן על הסכם. ואין כל סיכוי שתושג הסכמה להשאיר גושי התנחלויות גדולים בידי ישראל.
"בית המשפט העליון צפוי להכריע בקרוב בשתי עתירות של פלסטינים כנגד הגדר באזור גוש עציון. אולם הסיכוי הקלוש כי הישועה תבוא מידי מוסדות המשפט אינו מסביר מדוע ממשלת אולמרט ממשיכה להשקיע במיזם הכושל של ההתנחלויות, שבמשך 40 שנה ינקו את כל האנרגיות של מדינת ישראל, עיוותו את הדמוקרטיה שלה ופגעו בבטחונה.
"אין גם כל הסבר הגיוני מדוע בעלת בריתה האסטרטגית של מדינת ישראל, ארצות-הברית, מתעלמת כמעט לחלוטין מהמתרחש באזור עציון. ממשל בוש הפגין לאחרונה עניין בלתי עקבי בחידוש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. אולם, הוא ממשיך מסורת דיפלומטית אמריקנית ארוכה ומוטעית בכך שהוא מעניק תשומת לב רבה יותר לעמדות במשא ומתן מאשר לשינוי המציאות באזור.
"בינתיים, לאורך כביש מהיר 60, הבולדוזרים מקימים אנדרטה למדיניות שנועדה להיכשל."