לפני כמה שנים פגשתי בחברון את זכריה בכרי. בעלייה התלולה לתל רומידה הוא התיישב על המדרכה לנוח מעט. הוא היה עצוב ומיואש. מתקשה להאמין שדווקא הוא, שהיה עובד בממשל הצבאי והיה בקשר טוב עם הישראלים, צריך לעבור את הסיוט הזה. הבית של זכריה בכרי בתל רומיידה צמוד לקרוואנים של מתנחלים. בשנת 2001, כשהאינתיפאדה השנייה היתה בעיצומה, אזור תל רומידה והעיר העתיקה בחברון היו כמו שדה קרב. יריות, טנקים ברחובות ואלפי פלסטינים בעוצר מתמשך. זכריה בכרי ואישתו סגורים בביתם בתל רומיידה. הסוכה החדשה שהקימו המתנחלים אחרי שכרתו את הגפנים שזכריה טיפח בעמל רב, קרובה מאוד לחלון חדר השינה. לפני שבוע הצליח זכריה להשיג היתר מיוחד מצה"ל להביא זגג שתיקן את החלון שנשבר מאבנים שזרקו ילדי המתנחלים. למרות זאת קולות שירת "לכה דודי" שעלתה מקבלת השבת של המתנחלים בחצר, הדהדה בכל רחבי הבית. אישתו של זכריה אמרה: די, אני לא יכולה יותר. זכריה ואישתו החליטו לעבור לקרובי משפחה, לנשום קצת ולנוח.
ימים אחדים אחר כך, פרצו מתנחלים אל הבית ונכנסו לגור בו. זכריה הגיש תלונה במשטרה ובמינהל האזרחי. המתנחלים טענו שהם שוכרים את הבית מהבעלים. חקירה של המינהל האזרחי והמשטרה קבעה שמסמך השכירות מזוייף, ושעל המתנחלים לפנות את הבית. חלפו חודשים ושנים, אבל המתנחלים לא עוזבים. זכריה שכר עורך דין והגיש תביעה בבית משפט השלום לסלק את הפולשים. במארס 2006 פסק בית משפט השלום בירושלים כי על המתנחלים לפנות את הבית בתוך 30 יום. אבל המתנחלים לא התפנו. כשניסה בכרי לאכוף את הפינוי נאמר לו: "המשפחות עזבו, עכשיו יש משפחות חדשות. אתה מוזמן לתבוע אותן מחדש".
בכרי הגיש בג"צ, בדרישה להכריח את המדינה לאכוף את החוק. במחלקת הבג"צים בפרקליטות לא התביישו לטעון, את מה שגם כתב לי המשנה לפרקליט המדינה ב-6.1.08: "… בעקבות פסק הדין, פינו משפחות אלו את הבית, אך משפחות אחרות עברו להתגורר בו. מר זכריה בכרי יכול כמובן לנקוט בשנית הליכים אזרחיים לסילוק יד של הפולשים". כלומר, אמנם ניצחת בבית משפט, אבל בינתיים התחלפו המתנחלים, ואתה יכול ללכת שוב לבית המשפט נגד המתנחלים החדשים.
כעשר שנים מתגוררים להם המתנחלים בשובה ובנחת בבית לא להם, ומבחינת המדינה, בכרי יכול להמשיך להטיח ראשו בקיר שוב ושוב. בעקבות הבג"צ הוציא המפקד הצבאי צו פינוי נגד המתנחלים (צו "שימוש מפריע"), אבל אף אחד לא טרח לאכוף את הצו ולפנות את המתנחלים.
העלבון של זכריה וחוסר האונים ניכרים בפניו. מה עוד הוא יכול לעשות? המשטרה והצבא, שקבעו בעצמם שהמתנחלים פולשים לא חוקיים, לא עושים דבר, ואפילו פסק דין של בית המשפט הישראלי לא עוזר. בכרי נאלץ להמשיך במאבק המשפטי. בשנת 2009 הוא הגיש תביעה נוספת, באמצעות עו"ד סאמר שחאדה, הפעם לבית המשפט המחוזי בדרישה שיפסוק כי בכרי הוא הבעלים החוקיים של הבית וכי כל פולש, לא משנה מי הוא, חייב לפנותו.
בתביעה הזאת, שארכה שלוש שנים, טענו המתנחלים שהם רכשו את הבית מהבעלים החוקיים. המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה קבעה שמסמכי הרכישה שהציגו המתנחלים לבית המשפט מזוייפים. בעקבות זה אף נפתחה חקירה פלילית והוגשו כתבי אישום נגד כמה חשודים. לאחרונה פסק בית המשפט שעל המתנחלים לפנות את הבית עד ה-15/5/12. אך בכך לא הסתיים הסיפור. בשבוע שעבר הגישו המתנחלים לבית המשפט בקשה להקפיא את צו הפינוי משום שלטענתם, בית המשפט אמנם פסק שהבית של בכרי, אבל לא היה מקום לפסוק שהם חייבים להתפנות. להערכת עו"ד סאמר שחאדה, עורך הדין של משפחת בכרי, מדובר במהלך שנועד למשוך זמן, אבל לא ישנה את התוצאה לפיה המתנחלים יהיו חייבים להתפנות.
סביר להניח שהלחץ הפוליטי של המתנחלים למנוע את הפינוי, יגבר ככל שיתקרב מועד הפינוי. אולי נראה כמה משרי הליכוד מבקרים בבית, מבטיחים הבטחות, מנסים לקבל עוד נקודות בקרב אנשי פייגלין שבמרכז הליכוד. אולי יקימו ועדה מיוחדת לבחינת האפשרות לחמוק מהמחוייבות לאכוף את החוק, ואולי פשוט ימשיכו להתעלם מהחוק ויאפשרו למתנחלים להישאר בבית.
זכריה בכרי לא זכה לחזור לבית שלו, ואף לא לשמוע את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. לפני כחודשיים הוא נפטר. בני משפחתו ממשיכים לטפל בענייני הבית. הסיפור של אדם שניסה פשוט לחזור לביתו בחברון, בדרכי שלום, לפי החוק, באמצעות הכלים המשפטיים ולא זכה למענה, הוא הסיפור של חברון היום. חברון, שהיא חלק מהעבר שלנו והמורשת שלנו כיהודים וישראלים, הופכת לסמל של הכיבוש והרוע של השלטון שלנו בשטחים. הסיפור הקפקאי של זכריה בכרי ופניו המיואשים, יחד עם פניהם של מאות ואלפי תושבים פלסטיניים בחברון שנאלצים לשאת מגבלות חמורות כדי שנוכל להגן על קומץ מתנחלים, מאפילים ומעכירים את הקדושה של עיר האבות.