מאת חגית עופרן. המאמר פורסם באנגלית ב-Palestine Israel Journal, 2011
כאשר עוסקים בהתנחלות הישראלית במזרח ירושלים, בדרך כלל מתייחסים לשני סוגים של התנחלויות במזרח ירושלים: השכונות הגדולות, שנבנו מאז 1967 ביוזמת הממשלה על אדמות שסופחו באופן חד צדדי לירושלים והופקעו לצורכי ציבור (כגון: רמות, גילה, פסגת זאב, הר חומה והגבעה הצרפתית). שכונות אלו נועדו להקיף את מזרח ירושלים בהתיישבות יהודית על מנת לבודד אותה ולנתק אותה מהגדה המערבית, כך שמזרח ירושלים לא תוכל לשמש בירה של המדינה הפלסטינית העתידית. מאז 1967 יזמה ממשלת ישראל תכנון ובנייה של כ-50,000 יחידות דיור בשכונות הללו, וכיום מתגוררים בהן למעלה מ-190,000 ישראלים.
הסוג השני של ההתנחלויות הן ההתנחלויות היהודיות בלב השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים. בדרך כלל מדובר במבנה או קבוצת מבנים שמיושבים על ידי מתנחלים אידיאולוגיים (למשל ברובע המוסלמי, בסילוואן ובשייח ג'ראח) במתחם סגור ומאובטח על ידי חברה פרטית במימון המדינה. התנחלויות אלה נועדו לשנות את אופי השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים ולהבטיח בהן נוכחות של קבע של יהודים כך שבדיון על הסדר הקבע יהיה קשה לישראל לוותר עליהן ולא ניתן יהיה להקים בירה פלסטינית בשכונות הערביות של מזרח ירושלים.
אך קיים גם סוג נוסף של התנחלות במזרח ירושלים, אותו קשה למדוד, למקם או לספור, ואני קוראת לה ההתנחלות השקופה, או ההתנחלות התיירותית. בשנים האחרונות משקיעה מדינת ישראל מאמצים ומשאבים רבים ביצירת עובדות בשטח שמשנות באופן דרמטי את אופיה של מזרח ירושלים ואת היחס של הציבור הישראלי לאזורים הפלסטינים שבה. פרוייקטים תיירותיים וחינוכיים אינטנסיביים שמופעלים בירושלים מהווים איום של ממש על היציבות בירושלים ועל הסיכוי לפשרה בירושלים.
תיירות כהתנחלות
במובן מסויים, ההתנחלויות שהוקמו בלב השכונות הפלסטיניות הן כשלון. עמותות המתנחלים השקיעו בשני העשורים האחרונים מיליוני שקלים ברכישת מבנים ובהוצאות משפטיות על מנת לתפוס אחיזה בתוך השכונות הפלסטיניות שבמזרח העיר ובעיקר סביב העיר העתיקה. התוצאה עד כה היא כ-2,000 יהודים שחיים במתחמים סגורים ומאובטחים[1], בתוך שכונות של עשרות אלפי פלסטינים. התנחלויות אלו יוצרות אמנם נוכחות יהודית וחיכוך מתמיד עם האוכלוסיה הפלסטינית, אך נדמה שאין בכוחן ליצור דומיננטיות יהודית ולהפוך את השכונות הפלסטיניות לשכונות יהודיות. במצב כזה, כאשר יגיע המו"מ על ההסדר בירושלים, רוב הישראלים יסכימו לקבל מצב שבו השכונות הללו נחשבות פלסטיניות וקומץ המתנחלים בהן יפונה. המתנחלים מבינים שההתנחלות בתוך בתים פלסטינים לא תספיק כדי למנוע פשרה בירושלים. על מנת להבטיח שהישראלים לא יסכימו לוותר על השכונות הפלסטיניות יש צורך לחבר אותם למקומות הללו, פיסית ורגשית. לשם כך הוקמו פרוייקטים תיירותיים וחינוכיים שנועדו למשוך את הקהל הישראלי למזרח ירושלים.
חשוב להדגיש: לא מדובר בפרוייקטים מלאכותיים שמנסים ליצור אתרי תיירות יהודיים יש מאין "ולהמציא" זיקה בין הישראלים לבין האזורים הפלסטיניים של ירושלים. מדובר בזיקה אמתית ועמוקה שיש לעם היהודי לאתרים מרכזיים ביותר בהסטוריה היהודית אשר נמצאים כיום בלב השכונות הפלסטיניות.
הפרוייקט האותנטי של פיתוח אתרים היסטוריים, הרחבתם והכשרתם לביקורים, זוכה לתמיכה רבה מטעם הרשויות, כפי שנראה להלן. קשה מאוד להתנגד ליוזמה חינוכית שמבקשת ללמד היסטוריה, להרחיב את הידע המדעי ע"י ארכיאולוגיה, ולפתח את העיר מבחינת התיירות והאטרקטיביות שלה. אך פרוייקט כזה, שנעשה במצב של סכסוך, בו ישראל סיפחה באופן חד צדדי את מזרח ירושלים, סיפוח שאינו מוכר על ידי התושבים ולא על ידי כל מדינות העולם, משמעו שינוי מרחיק לכת של האזור הרגיש ביותר בסכסוך הישראלי פלסטיני, שעלול להביא למצב בלתי הפיך שימנע פשרה בירושלים.
המודל – ואדי חילווה בסילוואן
נדמה שהמודל המוצלח ביותר של התנחלות תיירותית בירושלים, הוא בשכונת ואדי חילווה בסילוואן[2]. ואדי חילווה שוכנת מחוץ לחומת העיר העתיקה, מטרים ספורים מדרום לחראם א-שריף, הר הבית. במקום זה החלה העיר ירושלים הקדומה, עוד מהתקופה הכנענית. גם בימי התנ"ך, לב העיר ירושלים היה בואדי חילווה ובמקום נשארו שרידים ארכיאולוגים המעידים על אותם שנים. משום כך יש המכנים את האזור בשם "עיר דוד" על שם דוד המלך שמלך בירושלים בימים שבהם ירושלים שכנה במורדות ואדי חילווה. המקום היווה אתר תיירות ומוקד התעניינות במשך מאות שנים וחוקרים רבים ביצעו בו חפירות ארכיאולוגיות שחשפו חלקים מהסיפור ההסטורי והתרבותי שלו.
עמותת המתנחלים אלע"ד, שהחלה להתנחל בבתים בשכונה בראשית שנות ה-90', ידעה לנצל היטב את חשיבותו ההסטורית של האתר והקימה בו מרכז מבקרים. העמותה השקיעה כספים ומאמצים רבים בפיתוח התיירותי ובארכיאולוגיה של האתר ובשנים האחרונות ניכרת עליה מרשימה במספר המבקרים. לפי עדות אביתר כהן, ראש מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, לפני עשור ביקרו באתר כ-10,000 איש, ובשנת 2008 כבר ביקרו בו 400,000. חשוב לציין שהדברים נעשים בתיאום ובסיוע צמוד של הרשויות. בתחילה עיריית ירושלים היתה זאת שאיפשרה לעמותה להפעיל באתר מרכז מבקרים, וכיום רשות הטבע והגנים נותנת לעמותה את הזכויות להפעלת האתר ופועלת יחד איתה לפיתוח המקום.
ניתן לתאר את מה שקורה בואדי חילווה היום כיצירת שני אתרים שונים באותו מקום. אתר אחד הוא השכונה הפלסטינית החיה, היומיומית, עם אלפי ילדים ומבוגרים פלסטינים שחיים בה את חייהם, והאתר השני הוא מה שמכונה "עיר דוד", אתר ארכיאולוגי תיירותי שחלקו נמצא במנהרות מתחת לאדמה, בו המציאות שונה בתכלית ממציאות של שכונה פלסטינית חיה. מאות אלפי המבקרים במקום ביקרו באתר השני, ההסטורי, ולא ראו בכלל את ההווה. אמנם נכון, מי שמסתכל מסביב רואה בתים, מכוניות ואנשים, פלסטינים, אבל את הסיור הוא מקיים באתרי העבר ולא בהווה. זוהי אולי ההצלחה הכפולה של הפרוייקט התיירותי: לא רק שמאות אלפי ישראלים מבקרים בו ומכירים אותו, אלא שכאשר הם מגיעים למקום, הם רואים בו את ההסטוריה היהודית ואת חשיבותו הלאומית לישראל ולא את המציאות בהווה ואת חשיבותו לעמים אחרים.
העקרון המנחה להסדר הקבע בירושלים הוא שהשכונות הפלסטיניות תהינה תחת ריבונות פלסטינית והשכונות היהודיות תחת ריבונות ישראלית. הפלסטינים לא יוכלו לקבל מצב שבו תושבים פלסטינים יידרשו לעזוב את בתיהם או להפוך לאזרחים של מדינת ישראל, מבחינתם תהיה זאת נכבה שנייה. לכן השכונה הפלסטינית ואדי חילווה תהיה חייבת להיות חלק מהמדינה הפלסטינית. אבל עבור אלפי הישראלים שביקרו במקום, מדובר באתר הסטורי וארכיאולוגי חשוב מאוד, שיהיה להם קשה מאוד לוותר עליו.
הארכיאולוגיה[4]
תפקיד מרכזי בהתנחלויות התיירותיות ממלאות החפירות הארכיאולוגיות. הממצא הארכיאולוגי משמש לעתים כ"הוכחה" לקיום העם היהודי בירושלים בתקופות קדומות, והחשיפה של הממצאים לקהל משמשת כלי חינוכי לקשור את הקהל באופן רגשי למקום. חלק מהחפירות בעיר העתיקה ובסביבתה מתבצעות במנהרות, מתחת לפני השטח, כך שהחופרים מרוויחים פעמיים: מצד אחד נחשפים ממצאים קדומים, חשובים ומרגשים, ומצד שני נוצרת מעין חלוקה אופקית של האתר בין השכונה הפלסטינית בהווה, על פני הקרקע, ועולם נפרד ומנותק ממנה, בו משוחזר העבר, מתחת לפני הקרקע. במנהרות התת קרקעיות המבקרים לא רואים ולו פלסטיני אחד, ולא רואים את ההווה.
מנהרות תת קרקעיות אלה מעודדות גם פחדים וחששות מוסלמיים, שלעתים מקבלים עידוד והגזמה מארגונים מוסלמיים קיצוניים, מפני השתלטות ישראלית תת קרקעית על הר הבית. החשש הזה, שנשמע לישראלים רבים מופרך מן היסוד, נפוץ מאוד בקרב פלסטינים רבים שסבורים שהכוונה של ישראל היא להשתלט על הר הבית מלמטה, דרך המנהרות. כך קרה למשל, בספטמבר 1996 כאשר החליט נתניהו לפתוח פתח יציאה ממנהרת הכותל פרצו מהומות בכל הגדה המערבית שעלו בחייהם של 15 חיילים ישראלים וכ-70 פלסטינים.
באזור העיר העתיקה מתבצעות כיום עשרות חפירות ארכיאולוגיות רחבות היקף, רבות מהן במימון של גורמי ימין, במטרה לחשוף את העבר ולקדם את הידע על ירושלים בימיה הקדומים. רוב החפירות מבוצעות על ידי רשות העתיקות עצמה, כחפירות הצלה, ולא כחפירות מדעיות על ידי גוף מדעי אוניברסיטאי. רשות העתיקות מהווה היום את אחד הגופים הפעילים ביותר בתחום ההתנחלות התיירותית במזרח ירושלים, והיא נותנת גושפנקא מדעית וחוקית לתכניות פיתוח והרחבה תיירותית ואידיאולוגית.
חינוך
מלבד הביקור והסיור עצמו, כוללת ההתנחלות התיירותית גם תכנים חינוכיים שנועדו לקשור את המבקרים מבחינה רגשית למקומות כערכים לאומיים. כך למשל באתר מנהרות הכותל בו משקיעה ממשלת ישראל מיליוני שקלים באמצעות העמותה הממשלתית הקרן למורשת הכותל. בשנים האחרונות נפתח באתר מרכז "שרשרת הדורות" שהוא מוזיאון מרשים ויקר שנועד ליצור חוויה אצל המבקרים שהם אישית חלק מדורות של יהודים שהמכנה המשותף לכולם הוא הגעגוע והכיסופים לירושלים ולכותל המערבי. תכניות נוספות להרחבה של האתר ושל החוויה החינוכית בו נמצאות בימים אלה בביצוע והן כוללות, בין השאר, בנייה של מוזיאון ברחבת הכותל עצמה, "בית הליבה" או "בית הכיסופים לכותל", שיאפשר הרחבה של הפעילות החינוכית בכותל. מסרים חינוכיים אלה, לגיטימיים ככל שיהיו, הם אינם המסרים היחידים האפשריים באתר כמו הכותל המערבי, ומובן שניתן להעביר תכנים אלו גם במוזיאון שלא נמצא צמוד לכותל המערבי ולהר הבית.
באוקטובר 2009 הכריז שר החינוך על פרוייקט "נעלה ירושלים" שמטרתו להביא כל תלמיד בישראל לביקור בירושלים לפחות שלוש פעמים במהלך שנות הלימוד[5]. לצורך כך משקיעה הממשלה 15 מיליון ש"ח בשנה, כך שההסעות והוצאות הטיול הן על חשבון המדינה. גם צה"ל מקיים פרוייקטים שמביאים את חיילי צה"ל לביקור לימודי בירושלים[6]. בסיורים הללו מבקרים החיילים והתלמידים באתרים הסטוריים בירושלים במטרה לחבר אותם למורשת היהודית הקשורה במקומות אלו.
אחת הסכנות הכרוכות בתכניות חינוכיות אלה, שמגיעות לכמויות אדירות של צעירים ובני נוער ישראלים, היא ההעצמה של המרכיב הדתי בסכסוך. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך לאומי ופוליטי שאותו ניתן ליישב באמצעות הסדרים מדיניים ובמידה מסויימת הוא בר שליטה. הדגשת המרכיב הדתי בסכסוך מכניסה לתמונה רגשות ואמונות שעליהם קשה הרבה יותר לשלוט ואותם לא ניתן ליישב. הדגשת האלמנט הדתי בסכסוך עלולה להוציא את הסכסוך מהקשרו הלאומי המקומי, ולהפוך אותו לסכסוך דתי בין היהודים והעולם המוסלמי כולו.
התכנית הממשלתית הסודית
כמעט כל הרשויות הישראליות מעורבות בפרוייקטים התיירותיים והחינוכיים בירושלים. משרד התיירות, משרד החינוך, רשות הטבע והגנים, עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים, רשות העתיקות, משרד השיכון וגופים רבים אחרים מעורבים, כל אחד בתחומו, באופן ישיר ועקיף בפעילות ההתנחלות התיירותית בירושלים. הדוגמא הבולטת והקיצונית ביותר של ההתנחלות התיירותית שעלתה לאחרונה לכותרות היא התכנית של ראש העיר ירושלים ניר ברקת להרוס את בתי שכונת הבוסתאן בסילוואן לטובת פארק תנכ"י שישחזר את גן המלך שלמה[7].
מלבד המעורבות של הרשויות בכל הפרוייקטים שמתבצעים בשטח, קיימת גם יוזמה ממשלתית גדולה לפיתוח תיירותי במזרח ירושלים, שלא זכתה לתשומת לב ציבורית ראויה. בתשעה באוגוסט 2005, כשבוע לפני מימוש תכנית ההינתקות, כאשר עיני הציבור היו נשואות להתנחלויות בעזה, קיבלה ממשלת שרון את החלטה מס' 4090 בדבר "חיזוק העיר ירושלים"[8]. ההחלטה קובעת כי במהלך השנים 2013-2006 תקצה הממשלה 60 מיליון ₪ בשנה לפיתוח מרחב העיר העתיקה והר הזיתים, סה"כ כ-480 מיליון ₪ מתקציב המדינה. הסכום העצום הזה מנוהל על ידי גוף ממשלתי שנקרא "הרשות לפיתוח ירושלים" כמשק כספי סגור ובאמצעות קבלני משנה.
התכנית, שמטרתה המפורשת היא "לחזק את מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל", כוללת שלושה מוקדים עיקריים: השטחים הפתוחים שמסביב לעיר העתיקה, בית הקברות היהודי בהר הזיתים והעיר העתיקה עצמה. פרוייקט "השטחים הפתוחים", שעובר בשכונות הפלסטיניות סילוואן, ראס אלעמוד, וואדי ג'וז, א-צוואנה, שייח' ג'ראח, א-טור ושכונות נוספות, נועד להפוך את כל השטחים הפתוחים שמסביב לעיר העתיקה לפארק תיירותי אידיאולוגי בדגש על האתרים והתיירות היהודיים בלבד. פרוייקט הר הזיתים עוסק בשיקום, אחזקה ואבטחה של בית הקברות היהודי, הקמת מרכז מידע ועידוד התיירות למקום. פרוייקט העיר העתיקה עוסק בתכנון כולל לעיר העתיקה, שיקום תשתיות, שיפור פני העיר ועידוד התיירות.[9]
התכנית, שנראית על פניה תמימה ועניינית, כוללת בתוכה מרכיבים רבים חיוביים וטובים הקשורים בפיתוח תיירותי ובשימור. אך כאשר מצרפים את כל מרכיבי התכנית לכדי תמונה אחת, בנוסף לתהליכים שכבר מתקיימים בשטח בשנים האחרונות, מתקבלת תמונה מסוכנת מאוד: מימוש התכנית עלול לסתום את הגולל על אפשרות להסדר קבע בין ישראל והפלסטינים, להביא לפגיעה של ממש ביחסי ישראל עם מדינות רבות בעולם ואף לסכנת התלקחות הסכסוך מחדש. הפארק התיירותי-האידיאולוגי שנמצא בימים אלה בשלבים שונים של פיתוח, יקבע דומיננטיות יהודית במרחב וייצור חיץ גאוגרפי שיימנע רציפות טריטוריאלית בין השכונות הפלסטיניות בעיר.
להרחבה על התכנית הממשלתית – ראו כאן
סיכום:
ירושלים היא במובנים רבים הלב של הסכסוך בין ישראל והפלסטינים. ירושלים היא סמל דתי, לאומי והסטורי עבור שני העמים שרואים בה את בירת ארצם ומולדתם. אך ירושלים היא גם המפתח לפתרון הסכסוך. המציאות בירושלים היא כזאת שעדיין ניתן לאפשר לשני העמים להקים בה את בירתם: השכונות היהודיות לישראל, השכונות הפלסטיניות לפלסטין והסדר מיוחד למקומות הקדושים.
במהלך קמפיין הבחירות האחרון, ערך רה"מ נתניהו עם סיעת הליכוד ביקור מתוקשר בהר הזיתים ובעיר דוד והכריז: "3,000 שנה המקום הזה היה בירתם של היהודים, 2,000 שנה אנו נאבקים בכדי לחזור ולהקים בו מחדש את ריבונותנו". לצערנו הרב, משמשים האתרים התיירותיים והארכיאולוגיים ככלי בידי גורמי ימין לנסות לטרפד את הסיכוי להסדר בירושלים. הנוכחות המוגברת של ישראלים, כתיירים, באזורים הפלסטינים של ירושלים תוך התעלמות מן המורכבות והחשיבות של אותם אתרים לתרבויות ועמים אחרים, היא סוג נוסף של התנחלות שהשלכותיה על חיי היומיום במזרח העיר ועל עתיד הסכסוך מרחיקות לכת.
אסור שהאתרים ההסטוריים והדתיים יהוו את העילה והמוקד להמשך הסכסוך. במסגרת הסכם הקבע ניתן יהיה להבטיח את האינטרסים הלאומיים של שני העמים באתרים הללו על ידי הסדרים מיוחדים של ניהול וגישה גם כאשר הריבונות תחולק על פי מרקם החיים בהווה. מי שחרד לגורלה של ירושלים וליציבות במזרח התיכון חייב לתת את הדעת להתפתחויות של ההתנחלות התיירותית בירושלים.
[1] מדינת ישראל מממנת את האבטחה הצמודה של המתנחלים במזרח ירושלים מתקציב משרד השיכון. בשנת 2010 עמד תקציב זה על 54 מיליון ₪.
[2] להרחבה ראו: www.silwanic.net
[3] אביתר כהן, ראש מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים: http://www.youtube.com/watch?v=But-I81pFAI
[4] להרחבה על נושא הארכיאולוגיה בירושלים ותפקידה בסכסוך ראו: www.alt-arch.org
[5] http://www.haaretz.com/print-edition/news/1.289535
[6] http://www.aka.idf.il/chinuch/klali/default.asp?catId=42817&docId=46667
[7] http://settlementwatcheastjerusalem.wordpress.com/2010/03/02/barkat’s-plan-for-silwan-is-a-political-plan-for-the-settlers-only/
[8] ההחלטה המלאה כאן: http://www.pmo.gov.il/PMO/Archive/Decisions/2005/08/des4090.htm
[9] להרחבה על פרטי התכנית ראו: http://peacenow.org.il/site/en/peace.asp?pi=61&fld=620&docid=3644