20 שנה אחרי שברוך גולדשטיין רצח 29 בני אדם במערת המכפלה, הזמן בחברון נעצר. החנויות סגורות, הרחובות שוממים, ומיעוט הפלסטינים שנותרו יודעים: לאיש לא אכפת. "העולם המשיך את חייו, אצלנו כלום לא השתנה".
יום ראשון, מוקדם בבוקר. משפחת אבו חדיד מחברון מתחילה בשיפוץ חנות שנמצאת בבעלותה ברחוב השוהדא בעיר, מרחק עשרות מטרים בלבד ממערת המכפלה. לא עובר זמן רב ולמקום מגיעה קבוצת מתנחלים, תושבי היישוב היהודי בעיר. הם הביאו כיסאות פלסטיק, פותחים שני שולחנות מול הכניסה לחנות ומעמיסים עליהם כיבוד קל ושתייה. המטרה: להקשות על בני המשפחה להיכנס ולצאת מהחנות, כצעד מחאה נגד השיפוץ. כוחות צה"ל ומשטרה שנמצאים בכניסה למערה ומודעים היטב לנפיצות הגבוהה, מגיעים מיד כדי לבדוק את פשר הפיקניק המאולתר ובעיקר כדי ליצור חיץ בין הצדדים לפני שהאירוע ייגרר לאלימות.
דקות ספורות עוברות ולפתח החנות מגיעים משקיפי האו"ם מטעם ארגון TIPH – הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון – ואחריהם עוד משקיפים מארגונים שסביר כי מרבית הציבור הישראלי שומע עליהם בפעם הראשונה, כמו תוכנית הליווי האקונומית בפלסטין ובישראל (EAPPI) ומתנדבי משלחת השלום הנוצרית (CPT). בסופו של דבר השקט נשמר, למעט נאצות וקללות.
הסיטואציה המוזרה שבה מתערבבים מתנחלים, פלסטינים, חיילים, שוטרים, אנשי או"ם ומשקיפים בעלי חזות סקנדינבית – שכולם פועלים או מתגוררים בתוך תא שטח קטן בגודל 4.5 קמ"ר יכולה הייתה להיות פתיח של בדיחה מוצלחת, אבל החיים בשני העשורים האחרונים בשטח ,H-2 החלק של חברון שנמצא בשליטה ישראלית, הם הכול חוץ מאתנחתה קומית.
במיוחד לא היום, 20 שנה בדיוק אחרי שד"ר ברוך גולדשטיין נכנס לאולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה חמוש בנשק אוטומטי ופתח בירי. 29 פלסטינים נרצחו ויותר ממאה נפצעו עד שנשקו נעצר, ואז התנפלו עליו הניצולים באולם והרגו אותו. הטבח שינה את פניה של חברון עד היום הזה.