בדיון היום בבג"צ על המאחז דרך האבות, לראשונה מזה 8 שנים של עתירות, האולם היה מלא בתושבי גוש עציון (כך אני מניחה, אני לא מכירה אותם אישית…) עד היום העתירות כנראה לא ממש הזיזו להם כי הם ידעו שהמדינה דואגת להם היטב.
הם נראו לי ליברליים, דתיים/דתל"שים/דתל"פים, ערכיים, כאלה שאכפת להם מהחברה ונותנים מזמנם ומרצם למען הכלל. בסה"כ די דומים לי (כאלה הן האסוציאציות שלי לגבי מתנחלי גוש עציון. אני יודעת שזאת הכללה והיא לא בהכרח האמת). רבים מהם, כך אני בטוחה, רוצים באמת ובתמים בטובת שכניהם הפלסטינים, ומנהלים איתם מערכת יחסים מכבדת.
הקשבתי לדברי עורכי דינם ולא הצלחתי להשתחרר מהדיסוננס הזה: איך זה שהם כאלה טובים (לפחות כך הם נראים לי) ובכל זאת יכולים להרגיש טובים וצודקים כשהם עוסקים בהשתלטות על קרקעות לא שלהם? איך זה שהם לא מסוגלים לראות את בעלי הקרקעות הפלסטינים, שחלקם היו באולם, כבני אדם בעלי זכויות שוות להם?
ומיד חשבתי שאם הם היו שומעים את המחשבות שלי, הם בטח היו מוחים: 'אבל אנחנו באמת מאמינים שהם בני אדם שווים לנו; אלא שהקרקע הזאת באמת לא שלהם'.
ואם כבר מאמינים שהקרקע לא של הפלסטינים האלה, אז הדרך מאוד קצרה להאמין שמדובר באדמות שלא שייכות לאף אחד, כלומר בעצם שייכות לציבור, כלומר "אדמות מדינה"; ואם אלה אדמות מדינה – הן בעצם של מדינת ישראל; ואם הם אדמות של מדינת ישראל – אז בעצם הם שלהם (של המתנחלים). מ.ש.ל.
זה חייב להיות ככה. הרי אם הם היו חושבים שזה גזל ועוול משווע, הם לא היו מתנחלים שם.
אז הסיפור הוא כזה: כדי לאפשר את ההתנחלות בשטחים הכבושים, ישראל המציאה פרשנות מניפולטיבית לחוק הקרקעות העותמני, לפיה אם קרקע לא מעובדת – הרי שהיא אדמת מדינה. בשנות ה-80 וה-90 הכריזו על קרוב למיליון דונם בשטחים כאדמות מדינה, ואז הקצו אותם להתנחלויות.
מאחז דרך האבות הוקם בדיוק כדי למנוע מהפלסטינים בעלי הקרקעות לעבד את אדמתם. בשנת 1999 המתנחלים ראו שהפלסטינים קיבלו אישור מהמינהל האזרחי לשכלל את עיבוד הקרקע כך שיעובדו גם חלקים פחות מעובדים בחלקות שלהם. הם הקימו קול צעקה, "פולשים לאדמות מדינה", זימנו את ראש המינהל לכנסת, הפעילו לחצים והביאו לכך שנאסר על הפלסטינים לעבד את החלקים הפחות מעובדים.
אח"כ, החלה האינתיפאדה השניה, טנקים ברחובות בית לחם ואלחאדר, בעלי הקרקעות מתקשים להגיע לאדמותיהם. המתנחלים מנצלים זאת ומקימים את המאחז.
היום, 16 שנים אחרי, כל החלקות לא מעובדות, גם החלקים שהיו מעובדים בעבר. על חלק מהחלקות נבנו בתים, וחלק אחר הוא חלק משטח המאחז שפלסטינים נמנעים מלהיכנס אליו.
לא עזר לבעלי הקרקע הפלסטינים שמהיום הראשון הם מחו, ניסו להיכנס לקרקע, ניסו להפעיל את רשויות החוק, התלוננו במשטרה ובמינהל, הגישו בג"צים (כבר ב-2002), הגישו עררים ועדיין מחכים לדיונים משפטיים שונים ומשונים שהמדינה יוזמת כדי להימנע מלאכוף את החוק. המתנחלים ממשיכים לבנות להם טירות (או בתים צנועים יותר) על קרקע שמעולם לא היתה שלהם, בלי שהם שילמו לבעלים (או למדינה), ולהרגיש טובים וצדיקים ונאמנים וישרים.
בשבילי זאת דוגמא מובהקת (ומעצבנת במיוחד) למה שעושה לנו הכיבוש. העוול נהיה צדק. בשם הכיבוש (או בשם הסכסוך) אנחנו מוכנים לגזול את הזכויות של השכנים שלנו במשך קרוב ל-50 שנה, ובכל זאת למצוא הסברים מדוע זה מוצדק ונכון: "אנחנו רוצים שלום, זה הם שלא רוצים, אין לנו ברירה אלא לשלוט בהם"; ואם אין לנו ברירה, אז אנחנו לא אשמים; ואם אנחנו לא אשמים זה אומר שאנחנו צודקים. מ.ש.ל.