לקריאת הכתבה לחץ/י פה.
המאמר המלא, למי שאין מנוי:
***
מדווחים שסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי עובדת על ספר חדש לקראת יובל ה–50 למלחמת ששת הימים, שיסביר מדוע שפר גורלם של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה החיים תחת שלטון ישראל.
יש לי סיפור קטן בשביל גברת חוטובלי, בטרם תטען לזכויות יוצרים על הרעיון. בקיץ 1987, כמה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הוציאה לאור לשכת מתאם פעולות הממשלה בשטחים חוברת מהודרת באנגלית, מעין אלבום הישגים, שכותרתו "יהודה, שומרון וחבל עזה — עשרים שנים של מינהל אזרחי". לחוברת נלווה מכתב בחתימת מתאם הפעולות דאז, שמואל גורן, שכתב: "האלבום ממחיש, בעיקר באמצעות תרשימים ותמונות, את שנעשה במשך התקופה הנסקרת". האלבום תיעד את השיפור בתחומי הכלכלה, הבריאות והחינוך מאז 1967 (ואין להכחיש, היה שיפור), אבל התעלם לחלוטין מכמה היבטים לא־זניחים ובעייתיים במתכונת השלטון הישראלי בשטחים. לא היה זכר בחוברת למגוון הרחב של חוליי הכיבוש. ובכן, החוברת החגיגית נשלחה בתחילה בתפוצה מצומצמת לבכירים במערכת הביטחון וגם לכמה עיתונאים (בהם כותב שורות אלה) מתוך כוונה להרחיב בהמשך את התפוצה לדיפלומטים ולעיתונאים זרים, ככלי במאמץ ההסברה של הכיבוש הנאור.
פירסמתי אז מאמר ביקורתי ב"הארץ", וכפי שנודע לי מאוחר יותר, ביקורת חריפה באה גם מקהילת הביטחון. כעבור זמן קצר ניתנה הוראה לגנוז את החוברת. מקורות במינהל האזרחי ביו"ש סיפרו לי אז, שקציני המטה ופונקציונרים בכירים אחרים נדרשו להחזיר את העותקים שלהם ללשכת הדובר. החוברת נשכחה.
אבל, מי יודע, אולי עותק או שניים שרדו את הגניזה ויוכלו לשמש כעת את סגנית השר חוטובלי במאמץ ההסברה הנוכחי.
מה נשתנה ב–29 השנים שחלפו מאז? זולת מאות אלפי מתנחלים ביישובים גדולים וקטנים ובמאחזים בלתי חוקיים, שתי אינתיפאדות ושתי מלחמות ברצועת עזה, מאות קילומטרים של גדר הפרדה, מאות אלפי מעצרים של פלסטינים, מאות בתים הרוסים, וכמובן אלימות שגבתה את חייהם של אלפי בני אדם, ישראלים ופלסטינים, פצעה אלפים וצילקה עמוקות את שתי החברות — זולת כל אלה, ולמרות כל אלה — נעלמה הבושה.
הבושה שהיתה לפני 30 שנה — שבזכותה עדיין לא נשתבש כושר השיפוט והשכל הישר של רבים מהעוסקים בכיבוש, שהבינו שכיבוש נאור הוא אוקסימורון — הבושה הזאת נעלמה.
היום, אחרי 49 שנים של שליטה בעם אחר, על כל הנזק שהיא גרמה לחברה הפלסטינית ולחברה הישראלית כאחד, ראשי השלטון בישראל לא רק שאינם מתנצלים על הכיבוש או מציגים אותו כרע הכרחי — הם מתהדרים בו. ולא רק חוטובלי. בשבוע שעבר סנט בנימין נתניהו בראש ממשלת בריטניה על שהעז למתוח ביקורת על היחס של השלטון הישראלי למזרח ירושלים ולתושביה הפלסטינים. מצבם שפיר לאין ערוך מגורל אחיהם הערבים בעיראק ובלוב, אמר נתניהו. השלטון הישראלי, לדבריו, מספק לפלסטינים במזרח ירושלים "אמצעי חיים סדירים". שר הביטחון בכלל מכחיש שיש כיבוש. רוב הפלסטינים בגדה המערבית, הוא נוהג לומר "נהנים" (כן, הוא משתמש בפועל הזה) מעצמאות מדינית; במו אוזני שמעתי ומעל בימה נכבדה בבירת ארה"ב. אחרים במפלגת השלטון ובקואליציית הימין המתנחלי טוענים שאין פלסטינים.
בעיניה האורווליאניות של ממשלת נתניהו, הכתם הנורא שהכיבוש מכתים בו את מדינת ישראל הוא נקודת חן. העול המדיני והמוסרי הזה, שהמדינה כורעת תחתיו בזירות הבינלאומית והביתית, הוא בכלל נכס, ולא רק לישראל אלא גם לפלסטינים. ועל כן אפשר לפטור את האלימות הפלסטינית הנוכחית כהתנהגות של קנאים מוסתים, חסידי דאעש, שמשום מה אינם מבינים כמה טוב להם לחיות תחת השלטון של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכמה נעימה להם ההתחככות בצבא המוסרי ביותר בעולם.
אחרי כמעט 50 שנות מחדל וקלון, ו–30 שנות אלימות ואלימות־שכנגד מאז שהחלה האינתיפאדה הראשונה, בזמן שטבעת החרמות של הקהילה הבינלאומית הולכת ומתהדקת ויחסי החוץ של ישראל עם בעלות בריתה הקרובות והמסורות ביותר ועם יהדות העולם הולכים ומידרדרים, המינימום שממשלת ישראל יכולה לעשות כשירות לציבור בוחריה הוא להיות מציאותית, לומר אמת, ולחדול משימוש בתעמולת כחש כבתחליף למדינאות.