ב-29/2/24 הכריז הממונה על הרכוש הממשלתי של המינהל האזרחי (המקביל למינהל מקרקעי ישראל בשטחים) על 2,640.3 דונם מאדמות הכפרים אבו דיס ואלעזריה כאדמות מדינה. האדמות הללו נכללות בשטח הדרומי של תכנית E1 המייעדת שם בניה של לפחות 1,500 יחידות דיור. משמעות ההכרזה היא שהאדמות הללו עוברות לניהול השלטון הישראלי ולפלסטינים אין בהן זכויות. מדובר בהכרזה בהיקף גדול מאוד הדומה לשטחן של ערים כמו גבעת שמואל או הישוב כפר שמריהו בישראל. לנוסח המלא של ההכרזה לחצו כאן.
מי שטוען לבעלות על הקרקע יכול להגיש ערר על ההכרזה בתוך 45 יום. הערר ידון בהליך משפטי בפני ועדת ערר צבאית.
שלום עכשיו: במקום לתכנן לנו עתיד של שלום ושל ביטחון, ממשלת ישראל ממשיכה לקדם אותנו להעמקת הכיבוש ולהמשך הסכסוך ושפיכות הדמים. ההשלטות על עוד אלפי דונמים בשטחים על חשבון קהילות פלסטיניות מראה כיצד ההתנחלויות פוגעות בחיי הפלסטינים כבר עכשיו ואינן רק בעיה ומכשול להסדר עתידי. את הבניה בהתנחלויות צריך להפסיק כבר עכשיו, בלי קשר לשאלת המו"מ וההסדר המדיני.
סכנת גירוש של שלוש קהילות בדוויאיות
מלבד הפוטנציאל להקמת התנחלות בשטח שהוכרז, שתהווה למעשה חיבור בין ההתנחלויות מעלה אדומים וקדר, קיים גם איום ממשי לגירוש כפוי של שלוש קהילות פלסטיניות; קהילת אבו נוואר, קהילת וואדי סוואן וחלק מקהילת אבו הינדי, בסביבות 1,000 תושבים. קהילת אבו נוואר היא קהילה של כ-130 משפחות משבט הג'אהלין, כ-700 תושבים, שגורשו משטחי מדינת ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20. הם נדדו והתיישבו באזור מדבר יהודה על אדמות הכפרים אבו דיס ואלעזריה, אך כשמדינת ישראל החלה להקים בשנות ה-70 את ההתנחלות מעלה אדומים, היא החלה לדחוק את אנשי הקהילה מאדמותיהם. ככל שהתפתחה מעלה אדומים, כך נאלצו אנשי הג'אהלין להידחק לכיוון מה שנקרא היום קהילת אבו נוואר, שהנוכחות בה היתה קיימת לפחות משנות ה-70.
בשנים האחרונות הגבירה ממשלת ישראל את הלחץ על תושבי אבו נוואר. צווי הריסה חדשים ניתנים לכל מבנה שהם מנסים לבנות, כולל מבני בית ספר ומבנים קהילתיים. המינהל האזרחי הכשיר עבור תושבי אבו נוואר מגרשים חלופיים על מנת לגרשם מהמקום לשכונת "אלג'בל מערב", הצמודה למזבלה באבו דיס. לאחר מכן ניסתה הממשלה לכפות את המעבר לאלג'בל מערב גם על תושבי חאן אלאחמר. על ההשלכות הקשות של הגירוש של קהילות קודמות לאלג'בל ראו כאן, ועל הנשים בפרט ראו כאן.
חלק מתכנית E1
בשנת 1999 אישרה מועצת התכנון העליונה את תכנית 420/4, תכנית עקרונית (תכנית אב) להקמת אלפי יחידות דיור ותעשיה שמכונה תכנית E1. התכנית כללה בתוכה גם שטחים נרחבים שלא היו מוגדרים "אדמות מדינה" באזור הדרומי של התכנית שמכונה בה "שטח G" (למעט שטח שהופקע ב-1977 לצרכי הקמת מזבלה עבור הזבל של ירושלים, שלא הוקמה בסופו של דבר באותו מקום). בשטחים שאינם בבעלות ציבורית, אין סמכות למדינה הכובשת לתכנן תכניות בניה. לכן, על מנת שאפשר יהיה להתקדם עם מימוש תכנית E1 באזור הזה, יש צורך להשיג בעלות על הקרקע. ההכרזה על השטח כ"אדמת מדינה" נועדה להשיג את הבעלות ולאפשר את קידום התכנון.
חשוב לציין כי עצם הפיכת קרקע לאדמה ציבורית (מה שמכונה "אדמות מדינה") לא מחייב להקים בה התנחלות. הממשלה יכולה להחליט שהיא מקצה את הקרקע לשימוש של פלסטינים ולא של ישראל. אך נסיון העבר מראה כי מטרת ההשתלטות על הקרקעות והפיכתן ל"אדמות מדינה" נועדה למעשה להעביר אותן לידיים ישראליות. נתוני המינהל האזרחי שנחשפו בעקבות עתירה של במקום ושל האגודה לזכויות האזרח הראו כי 99.76% מ"אדמות המדינה" שהוקצו – ניתנו לשימוש ישראלים, וכמעט שלא הוקצה שום שטח לשימוש פלסטיני.
הליך ההכרזה על אדמות מדינה
מהי הכרזה על אדמות מדינה?– ההכרזה היא השיטה המשפטית שפיתחה ישראל כדי לאפשר הפקעת קרקעות בשטחים. מכיוון שהחוק הבינלאומי אוסר על הפקעת קרקעות של האוכלוסיה הנכבשת לצרכי המעצמה הכובשת (למשל לבניית התנחלויות), פותחה אקרובטיקה משפטית, שמבוססת על פרשנות דרקונית של חוק הקרקעות העותומאני מ-1858 לפיה אם יש קרקע שאינה מעובדת לאורך זמן מסויים – השלטון רשאי לקחתה. להעמקה והרחבה ראו דו"ח בצלם.
הליך ההכרזה נעשה ע"י אנשי המינהל האזרחי של השלטון הישראלי. הם עורכים סקר בשטח ובוחנים אם יש בו עיבוד ובאילו היקפים. אם הם מחליטים שאין עיבוד או שהעיבוד אינו מספיק, מוציא הממונה על הרכוש הממשלתי במינהל האזרחי הודעה על הכרזת השטח כאדמת מדינה. לציבור ניתנים 45 ימים שבהם ניתן לערער על ההחלטה ולנסות להוכיח בעלות. הליכי הערעור נשמעים בפני בית משפט צבאי, בגוף שנקרא ועדת הערר, שעל פי רוב מאשרת את ההכרזה, ורק לעיתים עורכת בה שינויים מינוריים בגבולותיה.
כך, במהלך שנות השמונים והתשעים, הצליחה ישראל להשתלט על קרוב למיליון דונם (כ-1/6 משטח הגדה) ולהפוך אותם לאדמות מדינה בדרך של הכרזה. ב-1992 כשנבחרה ממשלת רבין, היא החליטה על הקפאת הבניה בהתנחלויות וגם הפסיקה את הליכי ההכרזה על אדמות מדינה נוספות. אך כעבור כמה שנים, ממשלת נתניהו חזרה להשתמש בהכרזות על אדמות מדינה בשנת 1998 ומאז הוכרזו בשטחים קרוב ל-31,000 דונם כאדמות מדינה.
האם יש בעלים לקרקע שהוכרזה? – לפי הפרשנות הישראלית, מכיוון שהקרקע לא מעובדת – אין לה בעלים. אך למעשה, יש בעלים פלסטינים. העניין הוא שהבעלות שלהם לא רשומה בטאבו (אלא רק בספרי מס רכוש), כי הליך הרישום בטאבו הופסק ע"י ישראל.
רישום בטאבו ("הסדר מקרקעין"), הוא הליך ארוך ויקר מאוד שדורש מדידות וחלוקה לחלקות והסדרה עם כל הבעלים בסביבה. השלטון הבריטי, ואחריו הירדני, עשו עבודת הסדר מקרקעין והצליחו לרשום בטאבו רק כשליש משטחי הגדה המערבית. כשהגיע השלטון הישראלי, יצא צו צבאי שמקפיא את הליכי הסדר המקרקעין ומורה שלא יבוצעו הסדרי מקרקעין חדשים (צו בדבר הסדר קרקעות ומים (מס' 291), תשכ"ט-1968).
במקום רישום בטאבו, קיימים עבור כל כפר וישוב פלסטיני, ספרי מס רכוש שבהם מפורטים הבעלים של כל אדמות הכפר. ספרי מס רכוש נעשו ע"י השלטונות כדי לגבות מהבעלים מס על הקרקעות שברשותם, והם אינם מדוייקים ברמה של רישום בטאבו. לפי הפרשנות הישראלית, הרישום בספרי המס אינו מספיק כדי להוכיח בעלות, וצריך להוכיח בנוסף שהקרקע היתה מעובדת ע"י הבעלים.
"אדמות מדינה", של איזו מדינה? – אדמות מדינה הן למעשה אדמות ציבוריות השייכות לציבור ומנוהלות ע"י מי שנכנס בנעלי הריבון. הגדה המערבית איננה חלק ממדינת ישראל ו"אדמות המדינה" בשטחים אינם חלק ממדינת ישראל. אלא שהאחריות על הניהול של האדמות הללו מוטלת על ישראל בתור מי ששולטת בשטחים הכבושים. כאמור, מסתבר שמתוך כל האדמות הציבוריות שישראל הקצתה בגדה המערבית, 99.76% הוקצו לצרכים ישראלים ולהתנחלויות. רק שטחים בודדים הוקצו לצרכי הציבור הפלסטיני.
קהילת אבו נוואר, ברקע מעלה אדומים.