טוען..

בית המשפט הורה לפנות את המתנחלים מבית בכרי בחברון

אתמול, 12/3/19 פסק בית משפט השלום כי המתנחלים שפלשו לבית משפחת בכרי בתל רומיידה בחברון עוד בשנת 2001 צריכים להתפנות תוך 45 ימים. פסק הדין מגיע לאחר כ-18 שנים של התדיינות בבתי משפט, שבהם פעם אחר פעם פוסקות הערכאות השונות כי על המתנחלים להתפנות, אך המתנחלים מצליחים לחמוק מביצוע ומגישים הליכים משפטיים חדשים שנועדו לקנות להם זמן ולהתיש את משפחת בכרי.

המתנחלים, שנכנסו לבית בחסות האינתיפאדה השניה בעת שבני הזוג בכרי לא היו בבית, טענו בתחילה כי יש להם הסכם שכירות עם בעלי הבית. לאחר מכן הם טענו שהם רכשו את הבית, ולבסוף הם אף ניסו לטעון שהקרקע היתה בבעלות הקדש יהודי לפני 1948 ושהם כעת מייצגים אותו. כל טענותיהם נדחו ע"י המינהל האזרחי ובתי המשפט, והמשטרה אף קבעה כי מסמכים שהגישו היו מזוייפים (ואף הוגשו כתבי אישום בעקבות הזיוף).

אך כאמור, לאורך כל השנים הללו המדינה נמנעה מלפנות את הפולשים למרות הקביעות הברורות שמדובר בפלישה לא חוקית. בפסק הדין שניתן אתמול, דחתה השופטת את טענת המתנחלים שגם אם הם אמנם לא בעלי הבית, הרי שלפי הדין העותומאני יש להם זכות לרכוש את הבית מכוח ישיבתם בו לאורך שנים, ומכוח ההשקעה והשיפוצים שעשו בבית והשביחו את הנכס.

בית המשפט דחה את טענותיהם וקבע שהמתנחלים פעלו בחוסר תום לב, גזלו את הנכס ללא רשות ועליהם לפנותו בתוך 45 יום ואף לשלם למשפחת בכרי דמי שימוש. למתנחלים יש כעת 45 יום להגיש ערעור על פסק הדין, ולאחר שהערעור יידחה ניתן יהיה להתחיל בהליכים לקראת הפינוי.

לקריאת פסק הדין מ-12/3/19, ראו כאן.

שלום עכשיו: לא מדובר פה רק באכזריות, רמאות וגזל של גורמים מתנחלים שלא בוחלים באמצעים כדי להשתלט על נכסים לא להם, אלא גם בסיוע מתמשך של המדינה שבמשך 18 שנה לא עשתה דבר כדי לאכוף את החוק נגד המתנחלים הפולשים ואפשרה להם להמשיך לגזול את הבית ולהטיל אימה על השכנים הפלסטינים בתל רומיידה. צריך להזכיר שחברון נמצאת תחת כיבוש ישראלי ואין בכוחם של התושבים הפלסטינים לסלק את המתנחלים מביתם, לא בכוח, ולא באמצעות הרשות הפלסטינית או גורמים אחרים. הכוח נמצא בידי ממשלת ישראל שלא עושה דבר כדי למלא את תפקידה.

 

בית בכרי לאחר פלישת המתנחלים, 2007

תולדות אי אכיפת החוק על הפולשים לבית המשפחה הפלסטינית בחברון

2001 – בני משפחת בכרי נאלצים לצאת מביתם בעקבות הצקות המתנחלים, מתנחלים משתלטים על הבית – במהלך האינתיפאדה השניה היה אזור תל רומיידה בחברון כמו שדה קרב. יריות, טנקים ברחובות ואלפי פלסטינים בעוצר מתמשך. בחצר משפחת בכרי נהגו מתנחלים להתכנס לחגוג ולשיר, לעתים זרקו אבנים על הבית, תקפו את בני המשפחה ואף כרתו את הגפנים ששתלה המשפחה בחצר.

בני הזוג בכרי מחליטים לצאת מהבית עד שהמצב יירגע. בינתיים נכנסו מתנחלים לבית וגרמו נזקים לבית, לרהיטים ולחפצים. משפחת בכרי ניסתה לשמור על הבית. היא הגישה תלונות במשטרה, שלחה מסגר שיאטום את החלונות והדלתות (מה שדרש תיאום עם הצבא, כי האזור היה סגור לפלסטינים), ניסתה אפילו למצוא מישהו שיסכים לגור בנכס וישמור עליו, אך בגלל הסגר המתמשך, התקפות המתנחלים ואוזלת היד של גורמי אכיפת החוק הם לא הצליחו.

מתוך מצגת של המינהל האזרחי, 2002

כך מתואר המצב בדו"ח מיוחד של המינהל האזרחי משנת 2002:

במשך כל תקופת גאות ושפל [האינתיפאדה השניה], חדרו מתיישבי תל רומידה אל תוך החלקה, הקימו סוכות מאולתרות במקום, וזאת בניגוד לשטח צבאי סגור אשר קיים על חלקה זו.
בתאריך 3/8/2001 יהודים פרצו לבית, רוקנו אותו מתכולתו ואחסנו הכל בחדר אחד, הרסו את המרפסת בכניסה לבית, גרמו נזק לחלונות והדלתות. כמו כן נעקרו 10 גפנים בכניסה לבית.
בתאריך 10/11/01 התנפלו ילדי המקום מלווים במבוגרים על קצין מת"ק שנקרא למקום ע"י החטיבה, על רקע בניית גדר במקום ע"י היהודים, קללוהו, יידו לעברו ביצים, אחד מהם אף התנפל על הקצין, הפילו ארצה, תוך שהוא שובר ביצה על ראשו. הוגשה תלונה במשטרה.
בעל הבית, נטש אותו עקב ההתנכלויות החוזרות ונשנות. גם העובדה שבחסותנו הביא מסגר שיאטום את הפרצות במבנה שנגרמו ע"י היהודים לא שינתה דבר, שכן חלק עדיין פרוץ ומוזנח לכל דכפין.

 

2004-2005 – מתנחלים נכנסים לגור בבית בכרי – בסביבות 2004 או 2005 נכנסו משפחות מתנחלים והחלו להתגורר בבית משפחת בכרי. משפחת בכרי הגישה תלונה למשטרה בדרישה שיפנו אותם, אך המשטרה בתגובה טענה שמכיוון שחלפו למעלה מ-30 ימים מהפלישה, עליהם לפנות לבית המשפט לקבל צו פינוי.

2005-2006 – תביעת הפינוי הראשונה: בית המשפט מורה למתנחלים להתפנות – ביוני 2005 נאלצה משפחת בכרי לשכור חוקר פרטי ישראלי על מנת שיברר את זהות המשפחות שפלשו לנכס, כדי שתוכל להגיש נגדם תביעת פינוי. ב-30/3/2006 פסק בית משפט השלום שעל המשפחות לפנות את הנכס. אלא שלמרות זאת, מתנחלים המשיכו להתגורר בנכס. לימים הודיעה חברת "טל השקעות ובניה" שבבעלות מתנחלים, כי המתנחלים מתגוררים בנכס מטעמה וכי היא רכשה את הנכס מהבעלים, כפי שנראה להלן.

2007-2008 – תשובת הפרקליטות: "המתנחלים התחלפו" – אחרי שעברה כשנה מפסק הדין ומתנחלים עדיין המשיכו להתגורר בבית בכרי, פנתה שלום עכשיו למשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן בדרישה למימוש פסק הדין. בתשובתו הסביר כי:
"בעקבות פסק הדין, פינו משפחות אלו את הבית, אך משפחות אחרות עברו להתגורר בו. מר זכריה בכרי יכול כמובן לנקוט בשנית בהליכים אזרחיים לסילוק יד של הפולשים".

בנוסף הודיע שי ניצן כי המשטרה פתחה בחקירה בחשד לזיוף ומרמה בהקשר לכניסת המשפחות היהודיות לבית בכרי. אך כל זה לא גרם לרשויות לנקוף אצבע לפינוי המתנחלים. מבחינת רשויות אכיפת החוק, המתנחלים יכולים להמשיך לעשות צחוק מהחוק ומהחלטות בית המשפט, ומשפחת בכרי יכולה להמשיך להטיח את הראש בקיר ולתבוע את הפינוי שוב ושוב.

לקריאת תשובת הפרקליטות מ-6/1/2008, ראו כאן


2008 – עתירה לבג"צ, צו פינוי וערר
– עיריית חברון וזכריה בכרי הגישו עתירה לבג"צ (בג"צ 5979/07) בדרישה לאכוף את החוק בחברון. בעקבות העתירה הוציאה המדינה צו פינוי נגד המתנחלים בהליך שנקרא "צו שימוש מפריע במקרקעין". הצו הוצא ב-27/3/08, ומיד אחר כך פנו המתנחלים לועדת הערר בדרישה לבטל את הצו בתירוץ שחלפו מעל לשלוש שנים מהפלישה לבית, ולכן אין סמכות להשתמש בצו הזה.

כך מצאו את עצמם בני משפחת בכרי בשלושה הליכים משפטיים שונים: הליך דרישת הפינוי בבית משפט השלום (ת"א 15372/06); דרישה לאכיפת החוק בבג"צ (בג"צ 5979/07) והליך בועדת הערר בשאלת חוקיות צו הפינוי שהוציאה המדינה (ערר 4/09).

2009 – תביעת בעלות ופסק דין לפינוי – בעקבות ההודעה של חברת המתנחלים טל השקעות ובניה בתביעת הפינוי כי היא רכשה את הנכס, הודיע בית משפט השלום שהוא אינו מוסמך לדון בסוגיית הבעלות ולכן נאלצה משפחת בכרי למחוק את תביעת הפינוי ולהגיש במקומה תביעת בעלות בבית המשפט המחוזי (ת"א 3329/09).
הדיון בתביעת הבעלות ארך כשלוש שנים. המתנחלים הציגו מסמכי רכישה, שהמשטרה קבעה כי הם מזוייפים, ולבסוף, באפריל 2012 קבע בית המשפט המחוזי כי זכריה בכרי הוא הבעלים של הבית והורה למתנחלים להתפנות מהבית תוך 30 יום.
לקריאת פסק הדין שקובע כי משפחת בכרי היא הבעלים – ראו כאן.

זכריה בכרי נפטר כחודשיים לפני מתן פסק הדין ולא זכה לראות את הצדק יוצא לאור, ולא זכה לחזור לביתו שאותו עזב לכמה ימים ב-2001. לקריאת סיפורו של זכריה בכרי ונסיונותיו לשוב לביתו ראו כאן.

2012 – ערעור על פסק הדין לפינוי – המתנחלים, כמובן, לא התפנו. הם הגישו ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 4503/12), ומלבד טענתם שהם בכל זאת הבעלים (טענה שנדחתה), טענו שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להורות על פינוי, כי בכתב התביעה לא נדרש פינוי אלא רק הצהרה כי הם הבעלים. בינואר 2014 קיבל בית המשפט העליון את הטענה, ושלח את משפחת בכרי, עכשיו כבר היורשים של זכריה בכרי, לתבוע את הפינוי בבית משפט השלום. לקריאת פסק הדין בערעור ראו כאן.

2013 – תביעת המתנחלים: אנחנו הבעלים כי השקענו בנכס יותר משוויו – בינתיים הגישו המתנחלים עוד הליך בנסיון להשתלט על הנכס (ת"א 48162-09-13). הם טענו כי לפי הדין העותמאני, אם מישהו השתלט על נכס והשקיע בו יותר מערכו הראשוני, הרי שבכך הוא קונה לעצמו את הנכס.

2014 – תביעת פינוי נוספת נגד המתנחלים – מיד לאחר פסק הדין בערעור בית המשפט העליון, הגישה משפחת בכרי תביעה לפינוי המתנחלים מהבית (ת"א 12278-02-14). הדיון בתביעת המתנחלים לבעלות ובתביעת הפינוי אוחדו, ואחרי שנים של דיונים ועדויות הגיע סוף סוף פסק הדין ב-12/3/19 שמורה למתנחלים לפנות את הבית.  

2018 – תביעת בעלות חדשה של המתנחלים בשם הקדש יהודי מלפני 1948 – כשהסתבר למתנחלים כי כל השיטות והאסטרטגיות לחמוק מהפינוי הולכות ונסגרות בפניהן, וכי ברור שהם עומדים להפסיד, הם שלפו שפן חדש מהכובע והגישו תביעת בעלות חדשה, הפעם בשם הקדש יהודי מלפני 1948, בו הם טענו שהקרקע שעליה נבנה בית בכרי היא בבעלותם. תביעה זו (ת"א 16328-01-18) נמחקה בהסכמת הצדדים באוקטובר 2018.

 

סוף הסיפור? ברור מהרגע הראשון שהמתנחלים גזלו, פשוטו כמשמעו את הבית של משפחת בכרי. הממשלה נמנעה מלאכוף את החוק ואיפשרה למתנחלים לעשות מה שבא להם בבית. המתנחלים מנצלים כל אפשרות משפטית ונוקטים בהליך ועוד הליך ועוד הליך כדי להתיש את המשפחה הפלסטינית בהליכים ארוכים ויקרים, ולייאש אותה. בכך הם קונים עוד ועוד זמן. כרגע תלוי ועומד נגד המתנחלים פסק דין שמורה להם להתפנות מהבית תוך 45 ימים. הם רשאים עוד לערער על כך, וסביר להניח שהערעור יידחה. האם יהיה מי שייאכוף את הפינוי אחרי כל הנצחונות בבתי המשפט? זאת שאלה פוליטית שהתשובה לה נמצאת בידי הממשלה.

השיטה:

1.      גורמים לפלסטינים לעזוב – מגבלות קשות שמטיל הצבא (עוצר מתמשך, הגבלות תנועה);  מתנחלים תוקפים ומציקים, והפלסטינים נאלצים לעזוב את הבית.

2.      מתנחלים משתלטים על הבית – הצבא והמשטרה לא נוקפים אצבע להוציא אותם.

3.      פלסטינים מנצחים בבית המשפט – אך אין מי שיממש את פסק הדין. המדינה לא מסייעת.

4.      פלסטינים עותרים לבג"צ לחייב את המדינה לאכוף את החוק – מתנחלים מתישים את המדינה ואת הפלסטינים בהליכים משפטיים, ובוועדות ערר כדי למנוע את האכיפה.

5.      מתנחלים "ממציאים" רכישה של הבית באמצעות מסמכים מזוייפים – הצדדים נכנסים לשנים של משפטים והוכחות בעלות.

6.      הפלסטינים שוב מנצחים בבית המשפט – אך המתנחלים שוב יוזמים הליכים לעכב את הביצוע, הפעם עם פרשנות לחוק מהתקופה העותומאנית שכאילו מאפשר להם לקבל את הנכס.

7.      הפלסטינים שוב מנצחים בבית המשפט אחרי שנים של דיונים והוכחות.

8.      למתנחלים יש כעת 45 יום לפנות או לערער על פסק הדין.

המשך יבוא….